חמש שנים חלפו מאז אלבומו האחרון ("יש אין סוף") של אמיר דדון, ובימים אלה הוא מוציא אלבום חדש, שלישי, "לבחור נכון", בו נדמה כי הוא מגדיר מחדש את המונח "מלנכוליה". במקום שירים אוטופיים, אסקפיסטיים ובנאליים על אהבה, דדון הולך נגד הזרם, חופר עמוק־עמוק בנבכי נשמתו ומתרגם את הכאב למילים כנות, השזורות בצלילים נוגים. ומהמקום הכי נמוך, נוצרות התקווה הכי גדולה, התרפיה והמלודיה הכי יפה.
מצאתי באלבום סוג של כרונולוגיה: הדכדוך ואובדן המשעול אופפים את מחציתו הראשונה של האלבום; ההשלמה, מציאת האני, הציפייה וההישרדות מאפיינות את מחציתו השנייה. כמו תהליך התבגרות נפשית.
הוא פותח את האלבום בחוסר ביטחון משווע עם שיר הנושא, שבו הוא שואל: "מתי אלמד לבחור נכון? להאמין, לראות שטוב, בלי להביט שוב לאחור". ב"כל יום כמו נס" הוא מאבד תקווה, כשהוא שר: "מתפזר, נעלם, נגד מי אתה נלחם, כבר בלעת הכל וכלום לא השתנה".
לעומת זאת, ברצועה החמישית, "בואי הראיני", נמלא דדון תקווה בדמות מלאך נשי: "ויש ימים יפים עדיין, גם בתוך עולם דועך". הרומן שלו עם אהובתו, ספק גשמית ספק רוחנית, ממשיך גם ב"עוד נוסעים" ו"להיות אני שוב" (עם רז שמואלי), ושיא השלמת התהליך הפנימי בא לידי ביטוי ב"אם הייתי מוכן" ו"שיר במקום ילדים", שבהם הוא מתגלה כבעל חוסן נפשי. מי שאהובתו האידיאלית אינה מושלמת, בדיוק כמוהו, ולמעשה היא זאת שנתונה לחסדיו.
האלבום מסתיים, בצורה סימבולית, כמו שהתחיל, עם "סוף ימיי", שבו משלים דדון את העובדה שהוא נורמלי, בשר ודם, כמו כולם, והוא רק חוליה קטנה בפס הייצור של החיים: "בסוף ימיי, ימשיך הכל לזרום גם בלעדיי".