"אם פרדסים עוד משגעים אותך בריח,/ אם בלילות אתה שיכור מן הירח,/ אם רוח מרחבים בצווארונך תמיד נושבת / ויש לך קוצים במקום שבו נהוג לשבת...//זה סימן שאתה צעיר/ כמו יום אביב בהיר,/ כמו יום אביב בהיר/ סימן שאתה צעיר...”
כשיוסי גמזו כתב לפני 50 וכמה שנים את השורות השובבות האלה, הפותחות את להיט העבר שלו “סימן שאתה צעיר”, הוא אכן היה פזמונאי צעיר באמצע שנות ה־20 לחייו. כעת, לקראת אירוע שייערך בשישי הקרוב בתיאטרון “הסטודיו” בחיפה לציון הגיעו לגבורות, חושף גמזו, שנשאר שובב בכתיבתו גם בגיל 80, את הסיפור שמאחורי השיר, שנותר רענן כאז. “יום אחד, דומני בסוף 63’, לקראת הקמת שלישיית גשר הירקון, הגיע אלי אריק איינשטיין כשבידיו תקליט אירי של שירי יין”, הוא מספר. “זאת, אגב, שנתיים לאחר ששר בתיאטרון ‘סמבטיון’ את השיר ‘השעות הקטנות של הלילה’, שכתבתי לו עם הלחן הנפלא של יוחנן זראי והיה הלהיט הראשון שלו מאז להקת הנח”ל. מבין שירי התקליט, הצביע על שיר שנקרא באנגלית ‘הוויסקי שבכד’ והציע שברוח השיר אכתוב לו שיר שיכורים, משהו כזה”.
בדרך להקלטה התאדה האלכוהול ולא נותר ממנו זכר.
“’מצאת למי לבוא’, אמרתי לאריק. ‘אני לא נוגע באלכוהול כי פשוט אני לא אוהב את הטעם. לכן, הגם שאני מתעניין בתרגום של שירים, אם תרצה, אכתוב ללחן של שיר העם האירי, שמוצא חן בעיניי, מילים ככל העולה על רוחי’. ‘תעשה מה שאתה רוצה’, הגיב אריק והעיר: ‘הרי כל מה שאתה כותב הופך לשלאגר’. עם הרשות שקיבלתי ממנו כתבתי שיר חדור רוח נעורים, ושאחרים יכתבו על שיכורים”.
מה תאמר כיום על הרוח הזאת?
“היום, כמו אז, ישנו פולחן הצעירות. אף פעם לא הבנתי אותה כמשהו ביולוגי. אני מכיר צעירים זקנים מאוד, פאשלופנר (רדומים – יב”א) כאלה, ששום דבר לא מזיז אותם, ולעומתם יש זקנים צעירים מאוד. אין דבר יותר מטומטם מלדחוק הצידה את הוותיקים. באמנות אין גיל. בשבילי יהודה הלוי הוא משורר יותר מודרני מאשר הרבה משוררים עכשוויים. כמי שבפזמוניו היה לו תמיד חשוב לשלב איזו אמירה, בשיר רציתי לומר שצעיר זה לא גיל, כל עוד אדם נותר רענן ועדיין לא הסתאב”.
הגיל מוצא את ביטויו בכתיבה העכשווית שלך?
“אני בכלל לא מרגיש את הגיל, לא בכתיבה ולא בדברים אחרים שאני עושה. אני עובד באותו קצב כמו בעבר ומתרגש באותה מידה”.
בשיר “צעירה בת 70”, לציון 70 שנות המדינה, שיפתח את המופע בחיפה, אתה כותב: “כשרק היא מבליטה לה, בחוצפה ובהיתול,/ ת’חרמון ות’כרמל שלה - אני ממש מסטול”. כך כותב בן 80?
“כך כותב מי שלא עישן מעולם, איננו מגדל כרס ושומר על בריאותו מכל משמר”.
ברוגז של שנים
פרופ’ גמזו הוא מרצה לספרות עברית, סופר, משורר ופזמונאי פורה, שתור הזהב שלו בזמר העברי היה בשנות ה־60 ובראשית שנות ה־70. בשנים ההן התפרסם עם שירים דוגמת “איפה הן הבחורות ההן”, “הכותל”, “זוהי יפו”, “ירושלים האחרת”, “סתם יום של חול” ו”שלא לאהוב אותך איך אפשר”.
גמזו נולד בפריז בעת לימודיו בסורבון של אביו, חיים גמזו, לימים מנהל מוזיאון תל אביב ומבקר תיאטרון מחמיר ומשפיע. בן חמש היה כשהתייתם מאמו, שנפטרה בדמי ימיה ממחלה. כעבור ארבע שנים פרסם אברהם שלונסקי ב”משמר לילדים” שיר שכתב לזכרה גמזו הבן, מה שגרם לאביו הקפדן לפתוח בברוגז של שנים עם המשורר העורך בגלל פרסום השיר שלא ברשותו. “אבי חשש שאתקלקל בגלל פרסום מוקדם מדי”, מסביר גמזו הבן.
כשעמד להוציא את ספרו הראשון, “אתם נוער אתם?”, אסופה של הומורסקות וסאטירות, הגיע בפרוטקציה של אביו אל נתן אלתרמן, חברו, כדי שיחווה את דעתו על פרי ביכוריו. “כשהגעתי אל אלתרמן, קיבל את פניי ענן עשן כמו במסעות בני ישראל במדבר”, מספר גמזו. “מאחוריו בצבצה דמותו של המשורר, שבקול מגומגם אמר לי: ‘קרא לי עמוד אחד, כי אין לי הרבה זמן’. נכנסתי ללחץ והייתי אחוז פחד אימים כמי שעומדים להעלותו לגרדום.
“למעשה, באתי אל אלתרמן בהחלטה מוקדמת, שאם לא יתלהב ממה שכתבתי, אפסיק לכתוב ואלמד משפטים או רפואה”, מוסיף גמזו. “אלתרמן דווקא התלהב. ‘רוח’לה, מיד תביאי בקבוק קוניאק’, אמר לרעייתו, השחקנית רחל מרכוס, ‘נרים כוסית לספר הראשון של יוסי גמזו’. אז נאלצתי לאכזב אותו ולומר שאני לא שותה אלכוהול. אלתרמן השתנה בן רגע ונעשה מרושע וציני. ‘אתה לא שותה אלכוהול ורוצה להיות משורר?’, התרעם עלי. ‘אין שום סיכוי!’ אין שום סיכוי? הספר ‘אתם נוער אתם?’ יחגוג השנה 60 שנה להופעתו. למרות הכל, נעשיתי משורר. בלי אלכוהול. ומה? אני חוגג כעת 80, ואילו אלתרמן לא הגיע לגיל 60 לאחר שמרוב שתייה התעלל באופן שיטתי בבריאותו”.
ככל שהוא מאריך בסיפוריו על אלתרמן ועל בני דורו, גמזו איננו חי בעבר. כרבים אחרים, הקפיצה גם אותו בימים אלה המהומה סביב יהונתן גפן והתבטאותו האומללה. “אני מאחל ליהונתן גפן הרבה הצלחה”, הוא סח, “אבל כמו כמה אנשים מהשמאל, פיקחים וכישרוניים שלא אחת פלטו שטויות, זה יצא לו. בשביל להשוות את מי שסטרה לקצין צה”ל - שמגיע לו צל”ש על האיפוק שלו - לחנה סנש ולאנה פרנק, צריך להיתפס לרגע של כסילות בלתי רגילה.
“אגב, לא מוכרחים להיות מהשמאל כדי לפלוט או לעשות שטויות”, מוסיף גמזו. “זה לא חסר גם לימין. רק לפני שבועיים כתבתי בשיר השבוע שלי ב’שישי אישי’, תוכניתו של מושיק טימור, נגד המתנחלים, הכורתים בגדה עצי זית של פלסטינים, בניגוד לכתוב בתורה, ומרחיקים עוד יותר את השלום בינינו לבינם. ואם יורשה לי, עוד מילה באשר ליהונתן גפן. אנשים מפטפטים את עצמם לדעת בלי לחשוב יותר מדי. עליהם לזכור שהאיבר הנקרא ‘פה’ אמור להיות גם סגור ולא פתוח כל הזמן.
“יש גל עכור של בורות וחוסר תרבות”, מתריס גמזו. “כמי שהרצה כאן הרבה לפני סטודנטים ועומד כל הזמן בקשר עם אנשים צעירים, אני מזהה אצלם בורות בלתי רגילה לגבי ההיסטוריה, אפילו של 70 שנות המדינה, והם נגררים לעיוות ההיסטוריה ולרמה אינפנטילית ברשתות החברתיות”.
“הר געש מבעבע"
שיריו של גמזו מהעבר לא איבדו את חיוניותם גם כיום. יהורם גאון שר עד היום בהופעותיו את “איפה הן הבחורות ההן”, שגמזו כתב ללחן ששורשיו הם אי שם על גדות הוולגה. “בשיר הזה רציתי לתקן עוול”, מספר המשורר. “שנים היללו כאן את החלוצים, ואילו את החלוצות קיפחו. בכתיבתי את השיר נזכרתי בימיי במעברות, אחד הקיבוצים שביניהם התגלגלתי כילד יתום. שם עשו עלי רושם רב סיפורי ותיקות המשק כיצד בנו כפועלות את בתי הדר הכרמל בחיפה. זה היה השיר הפמיניסטי הראשון”.
בפזמוניו היה גמזו תמיד אמן של הברקות. כששאול ביבר, איש הלהקות הצבאיות, הביא לו את השיר “אנו צועדים לפרטוריה”, מתקופת מלחמת הבורים בדרום אפריקה, גמזו שינה באבחה של רגע ל”השריון עשה היסטוריה”, ששרה להקת גייסות השריון, מי שביצעה גם את “לילה ראשון בלי אמא”, שכתב עם רפי בן משה. וכשפגש אצל המלחין משה וילנסקי את הנער העולה החדש אברהם טולדנו, לדברי גמזו, “כתבתי לו את המילים של ‘זוהי יפו’ באותיות לטיניות”.
ב”ילדי איננו ילד עוד”, ששרה חווה אלברשטיין בתקופת מלחמת ההתשה, הקדים גמזו וכתב על תופעת הלם הקרב. “כשבאתי לקיבוץ שער הגולן, סיפר לי מלחין השיר, חיים ברקני, שבנו, כששב מהצבא, לא היה כמקודם לאחר מה שחווה שם”, נזכר גמזו. “זה בא לידי ביטוי בשיר”.
לפנתיאון נכנס “הכותל” שלו, משירי הדגל של מלחמת ששת הימים, שאותו כתב גמזו בהתפעמות לאחר שככתב צבאי הגיע לכותל מיד לאחר שחרורו. כשלמחרת בבוקר צלצל אליו המלחין דובי זלצר וסיפר לו שרעייתו דאז, הזמרת גאולה גיל, זקוקה לשיר חדש, ישר העביר לו להלחנה את “הכותל”, “שיר שבעקבותיו התחילו לתאר אותי כקיצוני ימני, חסיד ארץ ישראל השלמה, מה שמעולם לא הייתי”.
גמזו שלם עם כל מילה שכתב, ומותח ביקורת על משוררים שלימים התנכרו לשירי עבר שלהם. “זה היה חולני כשדליה רביקוביץ, שאותה אני מחשיב כמשוררת גדולה, התקיפה בטלוויזיה את השיר של עצמה, ‘עמק דותן’”, הוא טוען.
ובאשר לפזמונים של היום?
“אני מאוד־מאוד מאוכזב ממה שכותבים כעת. יש גרפומנים בלי סוף. העברית שלהם קלוקלת. הם לא יודעים מה זה משקל וחריזה, וכותבים כאילו שירי אהבה, שבהם הגבר מסכן, ‘בלעדייך אני חצי בן אדם’. לדעתי, אישה שמכבדת את עצמה לא הייתה רוצה גבר כזה. לעומת שירי אלתרמן ושלונסקי, חפר ושמר, מה שמתגלגל היום זו בושה וחרפה”.
לעתים גמזו חש כקול קורא במדבר. “יש לי מופע לשנת ה־70 למדינה”, הוא מעיד. “כשאני מציע אותו לרשויות מקומיות, אפילו לא טורחים לענות לי. כיום על תקציבי התרבות בהן חולשים אנשים שבינם לבין תרבות אין שום קשר”.
גמזו היה בשיאו פזמונאי ויוצר, כשב־73’, כאשר לאחר שעלו על שרטון נישואיו לנעמה, בתו של ישראל ישעיהו, מי שהיה יו”ר הכנסת, נאלץ ליטול לידיו את מקל הנדודים ושימש כמרצה אורח באוניברסיטאות בארצות הברית, באוסטרליה ובדרום אפריקה. 20 שנה, שבמהלכן ייחל להצעה לשמש כמרצה באחת האוניברסיטאות בארץ, חי בחו”ל ולרגע לא הרגיש כיורד. הוא חזר ארצה ב־93’, כשהוזמן לשמש כפרופסור במכללת אילת. ב־2002 עבר למכללת אוהלו בקצרין, “עיירת חמד יפהפייה, ירוקה ומטופחת”, עד סיום עבודתו במכללה, שהביא אותו לקשיים כלכליים.
אגב, גמזו לא נתן לכישלון נישואיו להשפיע על כתיבתו, ומתחת ידו יצאו שירי אהבה מהמרגשים ביותר בזמר העברי. כשנשאל פעם איך קרה שהרומנטיקה כה חוגגת בפזמוניו, השיב: “כנראה העובדה שנולדתי בפריז, עיר האהבה, עושה משהו. אף פעם לא הייתי ציני לגבי נשים, ויש לי כבוד כלפיהן. זה שלא הצליח לי - זה משהו אחר, ולמרות מה שקרה לי, לא שפכתי את חמתי על המין הנשי”.
ב־2016 הוסיף תחנה נוספת למפת נדודיו, כשעבר לחיפה. גמזו, אופטימיסט נצחי, מתפרנס מהרצאות בשלל נושאים, שבהן הוא מרתק את הקהל, ומערבים משיריו עם מנחי השירה בציבור ליאורה בלוך־תמיר, שתנצח על הערב השבוע, ועופר גביש, שינצח ב־13 בפברואר על ערב משירי גמזו, שייערך בבית הסופר בתל אביב, ערב יום הולדתו ה־80.
מעמדתו הנוכחית עוקב גמזו בערנות אחר המתרחש ומתייחס לכך בכתיבתו השנונה. “מבחינה חברתית, ישראל היא כמו הר געש מבעבע”, הוא מתריס. בין היתר, גמזו קובל על היחס כלפי ניצולי השואה והנכים, ובאשר לסוגיית העובדים הזרים אומר: “הממסד נהג לגביה בחלמאות, כשמלכתחילה היה צריך לפזר אותם ברחבי הארץ ולא להפיל אותם על דרום תל אביב, שם נעשה עוול לתושבים. “גירוש גובל באכזריות”, הוא קובע.
“עד לאן נגיע עם השחיתויות, המתגלות בארץ חדשות לבקרים?” תוהה גמזו. “אם יש הטוענים שזה לא פלילי, אפשר לומר להם שלפעמים הבשר הוא כשר, אבל מסריח. עלינו לאמץ לעצמנו אמות מידה מוסריות, לא כאלה שלמדנו מיאיר נתניהו או מאביו, שהן רחוקות מאוד מז’בוטינסקי וממורשתו”.