בין שלל הפוסטים שהפציצו לי את הפיד בחודשיים האחרונים, נתקלתי באחד שנגע בלבי והפיח בי תקווה: לוליק לוי, אחד הזמרים הבולטים בשנות ה־50 וה־60, זכה בפרס לאמנים ותיקים ע"ש אריק איינשטיין מטעם משרד התרבות, על פועלו במוזיקה הישראלית. גילוי נאות: התרגשתי עבור לוליק לא רק כזמר שנחשב לאחד מעמודי התווך של הזמר העברי לדורותיו, אלא יותר כידיד טוב שזכיתי להכיר היטב במשך כמה שנים וכמודל השראה.
לפני 14 שנה עבר לוליק תאונת דרכים שכמעט עלתה לו בחייו, ופגעה בזיכרונו וביכולותיו המוטוריות לנגן ולשיר. למרות כל זאת, הוא מצא במוזיקה מזור עילאי, ובמשך ימים כלילות לימד את עצמו לנגן ולשיר מחדש. לפני כמה שנים שב גם להופיע ברחבי הארץ.
"הייתי אצל האורתופד כשהגיע הטלפון ממשרד התרבות שבישר לי על זכייתי בפרס", מתאר לוליק את הרגע המכונן ומוסיף: "אני חייב להודות שהייתי מופתע ושמחתי מאוד, כי הכרתי את אריק איינשטיין היטב. הופענו יחד באולימפיה בצרפת ב־1967. למרות הכבוד הגדול, השמחה הייתה מהולה בעצב, כי הכרתי טוב את אריק, ועוד לא עברו ארבע שנים ממותו והוא כבר הפך לפרס. אתה גם אומר לעצמך: 'איפה הם היו עד עכשיו?'".
פורץ דרך
אברהם חיים יצחקוב לוי, או בקיצור לוליק, אחיו הגדול של אושיק לוי, פרץ לראשונה לתודעה בשלהי שנות ה־50 כסולנה של להקת פיקוד הצפון, עם להיטים כמו "השריונים יצאו" ו"בגלל מסמר", שהפכו לשלאגרים היסטריים ברדיו והקפיצו את שמו מעלה מעלה. עם שחרורו מהצבא, חמוש בגיטרה, כובע קאובוי שחור, זקן וקול טנור לירי יפהפה, פצח בקריירת סולו מצליחה בארץ ומחוצה לה, שהניבה לא מעט קלאסיקות ישראליות ובהן: "עיר לבנה", "זמר המלח האיטלקי", "ששת המיתרים" (הגיטרה), "מכתב לרבי" ועוד. הוא גם כיכב במופעים מוצלחים, ובהם: "איש למנשה", "גבעת ספון ריבר" ו"איש חסיד היה". בנוסף, החל מסוף שנות ה־50, הפך לוי מזוהה עם שירת הלדינו שבה נחשב חלוץ ופורץ דרך, לצדו של מורהו וחברו יצחק לוי ז"ל, הרבה לפני שהפכה לפופולרית.
"אני זוכר שכנער, אמי נהגה לשיר לנו בלדינו. מאוד סקרנה אותי השפה הזו, לדעת מה משמעותה. התחלתי לחקור אותה לעומק ואספתי הקלטות לדינו מלפני יותר מ־500 שנה", הוא מספר על משיכתו ללדינו ומוסיף: "פעם התייחסו ללדינו כמוזיקה זרה של ספרדים בלבד, אבל לאט־לאט המוזיקה הזו עברה מפה לאוזן, וקמו עוד זמרים כמו יסמין לוי ומור קרבסי, שהפיצו את השירים הללו מפה לאוזן. היום אנשים מוצאים בלדינו דוגמה לחזרה לשורשים ולמסורת ותרבות עשירה שמדברת לכולם. גם לאלה שאינם ספרדים".
בימים אלה, בעודו מופיע ברחבי הארץ עם שיריו בעברית ובלדינו, לוי מתכונן לחגיגות יום הולדתו ה־80 שיחול בשבוע הבא, שאותו יציין במופע חגיגי בהיכל התרבות בפתח תקווה, בניהולו המוזיקלי של רוני וייס ובהשתתפות דורית ראובני, צמד רעים, אורי הרפז, שולי נתן, שירה רונן ולהקת הפלמנקו "קומפאס", ובהנחיית יורם רותם.
כשהתחלת את הקריירה, האמנת שתשרוד 60 שנה?
"לא. התחלתי לשיר בגיל 6, ומעולם לא למדתי פיתוח קול. בהמשך למדתי לנגן על גיטרה והתחלתי להופיע ולשיר. לא ידעתי כמה זמן זה יימשך, אבל ידעתי שלא משנה מה אעשה – תמיד אמשיך לשיר ותמיד המוזיקה תלווה אותי. למזלי, לאורך השנים עבדתי בכל מיני מקצועות שונים, אבל תמיד שרתי".
מדוע לא הקלטת משהו חדש כבר הרבה זמן?
"לקח לי 13 שנה להתאושש מהתאונה שעברתי, ולאט־לאט אני חוזר. האמת היא שפעם היו יותר כותבי שירים כמו אהוד מנור, נעמי שמר, יעקב אורלנד ועוד. היום שירים עולים יותר מבעבר".
אתה מתגעגע לעבר?
"מאוד. היו ימים יותר אינטנסיביים בהופעות ומחזות זמר. הופעתי בכל העולם והאינטנסיביות הזאת קצת חסרה לי. אבל תודה לאל, אני עדיין מופיע איפה שרק מזמינים אותי".
יוצא לך להאזין למוזיקה ישראלית חדשה?
"יש כמה שאני אוהב מאוד: אוהד חיטמן, נתן גושן, מירי מסיקה, מיקה קרני וקרן פלס. יש רוח חדשה במוזיקה הישראלית ואני אוהב את זה".
איך אתה מתאקלם בעידן האינטרנט?
"אני נכנס ליוטיוב לשמוע מוזיקה, עוקב באינטרנט אחר חדשות והתרחשויות ואשתי, רונית, מנהלת לי את דף הפייסבוק שלי".
יש חלום שטרם הגשמת?
"את החלום שלי כבר לא אגשים, והוא לשיר פעם ב'לה סקאלה' במילאנו. אני מאוד אוהב אופרה".
"חוגגים 80 ללוליק", 26 בפברואר, שני, 17:00, היכל התרבות פתח תקווה; "השושנה פורחת" - מיטב רומנסות הלדינו, מופע מחווה במסגרת פסטיבל "תור הזהב", 1 באפריל, 20:30, בית יד לבנים, אשדוד