בקרב אוהדי הפועל חיפה מסתובבת בשבוע האחרון הבדיחה הבאה - הסיכוי היחיד למלא את אצטדיון סמי עופר במשחק של הקבוצה יהיה להעביר ידיעה פיקטיבית שלפיה בתום המשחק יופיע שם עומר אדם. הומור שנובע ממיעוט הקהל במשחקים האדומים, ובעיקר כמובן מהיסטריית הכרטיסים להופעה העתידית של אדם באצטדיון. 30 אלף כרטיסים שנמכרו כמעט בבת אחת והפכו לשיחת המדינה. כל כך הרבה אנשים שאלו אותי בימים האחרונים בתימהון אמיתי ממה נובעת ההיסטריה הזו, ואני אשתדל לענות. גם לעצמי.



קודם כל, בואו נשים בצד את כל תיאוריות הקונספירציה הפופולריות לגבי ספסרות. גם אם יש בהן משהו (אין לי מושג), הן לא סותרות את העובדה שמדובר בשם החם ביותר במוזיקה הישראלית. אולי אפילו להפך. ולכן השאלה הנכונה צריכה להיות - מה יש בו, בעומר אדם, שהפך דווקא אותו להצלחה כל כך גדולה. אני חושב שהתשובה היא שאדם נמצא בנקודת המרכז, כמעט בכל סקאלה של ישראליות עכשווית. ולכן הוא מדבר למקסימום אנשים, ומרתיע מינימום.



המרכז הזה מתחיל בסקאלה החשובה ביותר בישראל הנוכחית - השיוך העדתי. אדם פרץ לתודעה כזמר מזרחי לכל דבר. גם הסגנון המוזיקלי שלו במקור ואופן השירה הגיעו מאזורי הסלסולים. אבל בפועל, הוא חצי קווקזי חצי אשכנזי. בחור שגדל במושב משמר השבעה, למשפחה של אנשי צבא מיתולוגיים. כלומר, יש לו גם החותמת הסטריאוטיפית של ישראל “הישנה והטובה". מה שמכשיר אותו בעיני אנשים שמתעבים “מוזיקה מזרחית", וגם משפיע על אופי ההתנהלות שלו ועל הדרך שבה הוא עובר בתקשורת. למרות ההצלחה המטאורית והגיל הצעיר, אדם לא מקרין סימפטומים של נובורישיות או סחרור מערכות. וזה קשור לכך שלא מדובר בסיפור סינדרלה אלא במישהו שגדל לתוך רקע אמיד ויציב. מדובר כמובן רק בתיוגים ובהכללות, לא בהכרח נכונים. אבל הם אלה שקובעים. אפילו השם שלו בלתי ניתן לשיוך עדתי.



וזה מתקשר לסקאלה אחרת שבה אדם מככב במרכז, זו של הסגנון המוזיקלי. נכון שהוא שויך במקור לז'אנר המזרחי, אבל המפגש הראשון של הקהל עם אדם היה בכלל ב"כוכב נולד", עובדה שמראש העניקה לו קרדיט של זמר ורסטילי, שמסוגל לשיר במגוון של סגנונות. בהמשך הדרך הוא הקפיד להצדיק את הציפייה המוקדמת הזו בבחירות מפתיעות של רפרטואר (ועל כך מגיע גם קרדיט למנהל שלו, אסף אטדגי), מה שאפשר לו לא להיות מתויג בשום מגירה.



כך, למשל, הוא שילב כבר באלבום הראשון שלו את השיר היווני “הופה", ובתוך זמן קצר שחרר את השיר “תל אביב", שליווה באופן רשמי את שבוע הגאווה בעיר. אדם גם היה זמר אורח באירוע המרכזי של מצעד הגאווה באותה שנה, 2013. מהלך גאוני מבחינה שיווקית, שנתן לו לגיטימציה בקרב קהלים גדולים שלא בהכרח צורכים מוזיקה מזרחית (ומעיד, מצד שני, על הפתיחות והבגרות של חובבי ז'אנר הסלסולים). ככל שהוא מתבגר, גם המגוון המוזיקלי שלו מתרחב, ע"ע “אחרי כל השנים" הבלוזי שהפך ללהיט.



וכאן יש עוד סקאלה חשובה שאדם מככב במרכזה - אופן השירה והגוון שלה. איך הייתם מגדירים אותו? הוא מסלסל כמו זמר מזרחי, אבל השירה שלו עמוקה ומחוספסת כמו של זמר בלוז. שונה מאוד מהשטנץ המקובל בז'אנר הים תיכוני מאז שנות ה־90, ברוח אייל גולן - קול גבוה וצלול. עומר אדם שר הרבה יותר “מלוכלך". מה שגורם לו להתחבב גם על מאזינים שמתקשים עם השירה המזרחית מסוג ה"נעים זמירות". ושלא יהיה ספק, מעבר לניתוחים המלומדים, הבחור פשוט שר נהדר.



ויש עוד עניין, שמתקשר לאותו אמצע. עומר אדם נראה כמו כל אדם, בגרסה הישראלית. הוא נמוך למדי, חמוד אבל לא דוגמן, רחוק לגמרי מהלוק הסלבי. מה שמיד מעורר כלפיו אמפתיה. בהופעות התקשורתיות (הנדירות) שלו הוא משדר משהו מאוד נינוח ובגובה העיניים, תכונה שישראלים מחבבים במיוחד. וגם יש בו עדיין משהו נערי, שגורם לך מיד להיות בעדו. במילים אחרות, עומר אדם הוא הילד של כולנו.