"אם אתה רוצה לחיות ממוזיקה, 20 להיטים לא יספיקו, אתה צריך מאות"

כ"פיצוי" על החמצת הקדם, שוגרה חזה עם “תפילה" לפסטיבל בינלאומי בפורטוגל, שם דורגה חמישית. וברטר? “אותי, מלחין השיר, השאירו בבית. אף אחד לא אמר לי שהלחן שלי הולך לייצג את ישראל".

עם איזו מסקנה יצאת מהסיפור של “תפילה"?
“מעבר לאכזבה שלי, הבנתי שקל לכתוב כאן להיטים. והאמת? טובי הזמרים בארץ שרו את השירים שלי, אבל עוד להיט גדול כמו ‘תפילה' לא היה לי".

לאחר שהשיר פתח ב־81' את האלבום “בוא נדבר" של חזה, כעבור שלוש שנים, חצי מאלבומה “בית חם" היה בלחניו של ברטר למילותיו של אלוני. אף לא אחד משירים אלה - “בן פרבר", “איתך הלילה", “קום והתעורר", “אתה הבטחת" ו"ריקוד אחרון" - לא התקרב להצלחת “תפילה".

ברטר שיתף פעולה עם מיטב הפזמונאים כאן: “לעומת אהוד מנור, שהעדיף לכתוב על סמך מנגינה מוקלטת, אצל שמרית אור השירים שכתבנו יחד התחילו מהמילים שלה. כך היה, למשל, במקרים של ‘מוזיקה נשארת' ושל ‘אולי עוד פעם', ששרה אילנית. כשכתבתי עם רחל שפירא לאילנית את ‘שיר על נחלים', באתי אליה, לקיבוץ שפיים, עם קלטת ובה הלחן".

מפנה את הבמה
עם כל הצלחתו, אפשר להבחין במרמור מסוים בדבריו של ברטר. “לא כולם כאן יודעים מה בדיוק עושה מלחין בשיר", הוא טוען. “יודעים מי הזמר, מי המעבד, מי מנהל התזמורת ומי האמרגן, אבל לא מבינים את המשמעות של המוזיקה בשירים".



לפתע נראה היה שאתה הולך להתחרות בזמרים.
“זה קרה במקרה, באמת לא בכוונה. במשרד של שלמה צח הסתובב תקליט מהתקופה שלי בפריז. גלעד בן־שך שמע את זה שם ונדלק על השיר ‘הלו, מאדאם לרואה', ולקח אותו להשמעה בקול ישראל. יאיר ניצני, אז מנהל הד ארצי, שמע את זה ברדיו והזמין אותי להקליט בעברית את השיר, שבו יותר דיברתי מאשר שרתי. כהמשך לכך בא דורי בן־זאב עם המילים של ‘לימוזין'. לאחר שהלחנתי והקלטתי, החלטתי להשאיר את הבמה לזמרים אמיתיים".

ואתה לא?
“אני לא. אף פעם לא החשבתי את עצמי לזמר. גם אין לי אהבת במה ואני לא אוהב את הפרונט. אפילו שהיה לי חוזה לתקליט בהד ארצי, מהר מאוד לקחתי צעד אחורה. לא רציתי שיצביעו עלי בתור ההוא עם המבטא הצרפתי שמקריא טקסטים. את כל השירים שהלחנתי לאלבום שלי פיזרתי בין זמרים אחרים, ביניהם אפילו בעז שרעבי, שבדרך כלל שר שירים שהוא מלחין".

לאחר להיטי שנות ה־80 שלו, יצא ברטר במידה רבה מהפזמונאות. “די מהר תפסתי שאין כאן תהילה, וגם אין מזה הכנסה משמעותית", הוא אומר. “אם אתה חושב לחיות בארץ מתמלוגים, לא מספיק שיהיו לך 10־20 להיטים; אתה צריך מאות".

כיום אינך מפזר לחנים בין הזמרים?
“חס ושלום".

אם כך, מה העניין סביב השיר שהקלטת באחרונה לכבוד שחרורו של הזהמר אדם מבית החולים?
“כשהמצב של אדם היה רע וחשבו שהוא הולך למות, לא הפסקנו לדבר עליו באולפן ההקלטות. בדיוק עבדתי עם דיאנה גולבי על איזשהו פרויקט כשנזכרתי שהיא שרה ב'כוכב נולד' את ‘אל תשכח', שיר של אהוד מנור ושלי, שאיתו זכה אדם בפסטיגל. הצעתי לה, כמי שהעריצה אותו כילדה, להקליט את השיר כדי לשמח אותו".

מאז עלייתו ארצה, ברטר פעיל מאוד בתחום הג'ינגלים, המשך לעיסוקו בצרפת מגיל צעיר. "הם היו האולפן שלי בארץ. הודות להם למדתי עברית". בנוסף, זה 30 שנה הוא מלחין תשדירי בחירות, עיסוק שבו הוא אינו מגלה עקביות אידיאולוגית. “התחלתי ב־88' עם התשדיר המיתולוגי ‘רק הליכוד יכול'", הוא מספר. “ב־92' המשכתי עם הליכוד ובמקביל עבדתי גם על תשדיר הבחירות של מרצ. שיגעו אותי איך אני עושה גם וגם, והייתי עונה שלי זה לא מפריע".

ב־96' הוא נתן עם המוזיקה שלו יד לעלייתו של נתניהו, וכעבור שלוש שנים הוא חצה את הקווים אל אהוד ברק, מה שלא הפריע לו לעזור בבחירות הבאות לליכוד, הפעם בהנהגת אריאל שרון וכן הלאה. “ברוב מערכות הבחירות שירתתי יותר ממפלגה אחת. לא זוכר בדיוק באיזו מערכת בחירות, אבל גם קרה שעבדתי עם שלוש מפלגות במקביל", הוא מעיד.

לא הייתה לך בעיה מצפונית עם זה?
“בכלל לא. כמוזיקאי, לפני הכל אני איש מקצוע שמקבל טקסט וצריך להלביש עליו צלילים של מוזיקה, בלי שום קשר למה שאצביע בקלפי".

כמו רבים מהעולים מצרפת, ברטר מתגורר בנתניה. לאחר שעלה ארצה, גרוש פעמיים, הוא נישא כאן לישראלית וגם ממנה התגרש. הם הורים לשניים - דן ושרון, שאינם עוסקים במוזיקה כאביהם. כשראיינתי את ברטר לראשונה ב־82', הוא סיפר בהתלהבות על תחביב הרכיבה שלו על סוסים. מתברר שבמרוצת השנים המיר את האוכף במחבט הטניס.

לבסוף, כשברטר נשאל לגבי רמת המוזיקה הקלה בארץ, הוא אינו עושה הנחות. “הדגש כאן הוא יותר על האריזה מאשר על התוכן", הוא פוסק. “בסופו של דבר, רק השירים הטובים עוברים את מבחן הזמן ונשארים. אני שמח שיש לי כמה כאלה".