החלונות הגבוהים 1967
אחרי שהיה חבר בשלישית גשר הירקון ופנה לקריירת סולו שהציבה אותו במעין פרשת דרכים, בין הכמיהה להתחקות אחר המקצבים הפופיים־חדשניים מחו"ל שכה אהב לבין התדמית שלו כזמר שירי ארץ ישראל השורשיים, קיבל אריק איינשטיין "גלגל הצלה" מידידו המוזיקאי המתחיל שמוליק קראוס ובת זוגו העולה החדשה, ג'וזי כץ.
בשנת 1966 הקימו השלושה את "החלונות הגבוהים", הרכב קולי שהציב לעצמו למטרה לעטות על אותו סאונד "חוצלארצי" (שלא לומר "ביטלסי") לבוש עברי, תוך שימוש בלחניו התוססים והמרעננים של קראוס. למעשה, מלבד החברות, השלישייה שירתה את האינטרסים של כל אחד ממשתתפיה: איינשטיין חיפש תשובה ישראלית לפופ הלועזי, וקראוס וכץ רצו לפרסם את שיריהם ולהשמיע את קולם. איינשטיין, שהיה כוכב ענק באותה תקופה, היה תפור להם ככפפה ליד.
מה שהפך את השלישייה למיתולוגית - מלבד הלחנים הנפלאים של קראוס, שהולידו קלאסיקות כמו "אינך יכולה", "זמר נוגה", "האהבה הראשונה", "הנביא יחזקאל", "הבובה זהבה", "הורוסקופ" ו"כל השבוע לך" - היו העיבודים התזמורתיים החדשניים, שעליהם היה אמון זיגי סקרבניק, שהגיע מעולם הג'אז והטביע חותמו בטאץ' צעיר וחדשני שטרם נשמע כמותו בישראל; והעיבודים הקוליים של יחזקאל בראון, שהגיע מרקע קלאסי ותפר הרמוניות קוליות ששמרו על הרוח הצברית הצעירה.
דודי פטימר
"שבלול" - אריק איינשטיין ושלום חנוך 1970
בדיוק כשם שהסרט "שבלול" שביים בועז דוידזון - ובו תועדה העבודה על האלבום שנשא את אותו השם - לא הצליח להשתייך לשום ז'אנר קולנועי ממוסד וסטנדרטי, כך גם את האלבום עצמו, שהגיע בעקבותיו והפך לנקודת ציון חשובה ברוק הישראלי, היה קשה לסווג. יצר אותו אחד הצמדים המוזיקליים הטובים ביותר של הזמר הישראלי: אריק איינשטיין ושלום חנוך. העטיפה, שעליה הופיעו הקרדיט המשותף "אריק איינשטיין ושלום חנוך" (חנוך הלחין את כל השירים) ותמונה של שניהם, סימנו מהפכה מכיוונו של איינשטיין. "שבלול", השם שנבחר לאלבום ולסרט, היה הכינוי שהצמיד חנוך לאיינשטיין הסגור והמופנם.
הייתה בו קריצה מוזיקלית לביטלס ולרוק הבריטי ("למה לי לקחת ללב", "מה אתה עושה כשאתה קם בבוקר"), לעולם הבלוז ("אל תוותרי עלי") וקריצה נוספת שמזכירה קצת את התרנגולים ("לילה של כוכבים"). הוא כלל את שיר הסולו הראשון של שלום חנוך ("מה שיותר עמוק יותר כחול"), ועשה כל זאת בלי לוותר על ארץ ישראל הישנה והטובה ("אבשלום", "הבלדה על יואל משה סלומון"). כל רצועה מספרת סיפור ועומדת בפני עצמה. מיד עם צאתו נחל "שבלול" הצלחה גדולה, ועד היום הוא נחשב לאחד מאלבומיו המוצלחים ביותר של איינשטיין ולאחד האלבומים המוערכים והנחשבים ביותר ברוק הישראלי.
טליה לוין
"אחרית הימים" 1972
זו לא הייתה רק להקת הרוק הראשונה בעברית, אלא גם להקת הרוק הטובה והאיכותית ביותר שפעלה אי פעם בישראל (כוורת, תמוז, תיסלם, בנזין ומשינה היו רק צאצאיה). לא רק הלהקה שתקליט בודד אחד שלה העשיר את הפנתיאון הלאומי שלנו בכמה מהשירים היפים והמונומנטליים ב־70 שנות המדינה ("העץ הוא גבוה" הוא המפורסם שבהם, אך ממש לא היחיד), אלא גם הלהקה שחתומה על בלדת הרוק המרטיטה ביותר שנכתבה כאן מעולם ("פתחי לי את הדלת"), בזמן אמת, באותה נשימה עם לד זפלין ודיפ פרפל, האחיות מאנגליה.
זאת הייתה ישראל שגדלתי עליה, זו הייתה ישראל שחלמתי עליה. עם זהר לוי, ילד שנולד בבגדד שבעיראק, גדל במעברה ליד לוד והתפתח לאחד המלחינים המקוריים והייחודיים במוזיקה הישראלית + גבי שושן, עולה מקזבלנקה שבמרוקו, שגדל במעברה ליד אופקים, והפך כבר בגיל צעיר לרוקסטאר + הנגנים המופלאים יצחק קלפטר (גיטרה חשמלית) ואלי מגן (גיטרה בס) מצפון תל אביב + מירי אלוני, הזמרת המיתולוגית של להקת הנח"ל + חנוך לוין ועמוס קינן "הפולנים", עם הטקסטים הכי יפים שהולחנו תחת שמי הים התיכון. כל כך הרבה פלוסים, אבל הלהקה לא הצליחה והתפרקה. כך גם ישראל שגדלתי עליה וחלמתי עליה.
דורון כהן
"סיפורי פוגי" - כוורת 1973
כשתקליט הוויניל יצא לאור, המדינה נכבשה בהפתעה. דני סנדרסון, היוצר המוביל של האלבום הזה, היה אז בן 23. אני הייתי בן 82, ופעם, באיזו מסיבה בדירה תל אביבית, בחושך, בצפיפות וברעש, פגשתי אותו ואמרתי במצב רוח של מסיבות: "עשית את הדבר הטוב ביותר שקרה למוזיקה הישראלית מאז 8491". אפילו התכוונתי לחלק מזה, ואני לא חוזר בי. "סיפורי פוגי" הוליד סגנון שלא שייך לשום דבר קיים. מקורי לחלוטין, ובכל זאת לא אוונגרדי אלא דווקא מחבר מאוד. המילים היו סופת רעננות בפני עצמה. הטקסט של "המגפיים של ברוך" היה המוקצן ביותר, אולי אפילו מלאכותי מעט, כך גם הטקסט של "כאן קבור הכלב", אבל מה זה חשוב, אלה היו שירים שמעטים כמותם תרמו לרוח השטות במוזיקה העברית.
כל תחנות הרדיו השמיעו אותם, וכולם שרו את "המגפיים של ברוך" ואת השירים האחרים, ונהנו מהמשחק הווירטואוזי במשמעויות של העברית. התקליט כלל אפילו טקסט ללא מוזיקה (וגם קטע מוזיקלי ללא מילים). הרוח המיוחדת הזאת נמצאה במילים ובלחנים של רוב השירים באותו תקליט ("שיר המכולת", "לא ידענו מה לעשות", "נחמד", "ילד מזדקן" ועוד). את העוצמה של להקת כוורת ואת חשיבותה לישראלים הבנתי דווקא כשהם התאחדו שוב למה שהוגדר כ"הופעה חד־פעמית אחרונה" (ביטוי שהפך אבסורדי כמעט כמו המילים בשירים שלהם).
קיבלתי אז מכתבים מאנשים שהיו בהופעת האיחוד ותיארו געגוע החורג מגדר הרגיל וקהל שבו ילדים, צעירים ומבוגרים שותפים להתלהבות. כוורת עשתה את הקסם כבר בצלילים של הרצועה הראשונה בתקליט, "בכל זאת הגענו למרות הכל".
מאיר עוזיאל
"היכן החייל" - אהובה עוזרי 1975
רק זמרת אחת ראויה להגדרה "הגברת הראשונה של המוזיקה המזרחית" - אהובה עוזרי. אלבום הבכורה של עוזרי נחשב לאבן דרך בזמר המזרחי ובמוזיקה הישראלית בכלל, לא רק בשל שירי הנשמה האלמותיים שבהם הוצגו לראשונה לקהל הישראלי צליליו המכשפים של הבולבול־טרנג (כלי הפריטה ההודי שהיא הייתה היחידה שניגנה בו באותה עת), אלא גם בשל העובדה שהוא הציג לראווה את הסינגר־סונגרייטרית הראשונה של המוזיקה המזרחית בארץ - והיא לקחה את צלילי ילדותה מכרם התימנים ואת הצלילים הפופולריים מאותה תקופה ויצרה סגנון ייחודי שטרם נשמע כמותו.
שיר הנושא, "היכן החייל שלי", שאותו כתבה והלחינה בהשראת סמ"ר עדי שורק, בנה של שכנתה מהכרם שנעדר במלחמת יום הכיפורים, עורר עם צאתו סערה ואת חמתן של המשפחות השכולות, אך הפך את עוזרי לגיבורה עממית בעיני בני עדות המזרח, ובעל כורחה גם לסמל למוזיקת דיכאון ושכול (אף שמרבית שיריה לא עסקו בנושאים אלו), מה שתרם לדמות האייקון שסיגלה לאורך השנים.
דודי פטימר
"סוף עונת התפוזים" - תמוז 1976
שנות ה־07 היו שנים של שינוי גדול בישראל, שנים שבהן נפתחה דלת למשהו אחר, שלא ידענו כמותו. ואז גם הגיעה להקת תמוז: חמישה אנשים ממקומות שונים, שהתאגדו לתקופה שהתבררה כקצרה, אבל הותירה את חותמה בדמות אלבום מכונן. שלום חנוך ואריאל זילבר נורו מתוך תמוז אל קריירות סולו מפוארות; מאיר ישראל הפך למתופף חשוב בעיצובה של המוזיקה הישראלית בשנות ה־08; איתן גדרון הפך למפיק מוזיקלי ולשותף לפרויקטים מיוחדים; לואי להב נהפך למפיק־על.
"סוף עונת התפוזים" היה לתקליט הרוק הישראלי הראשון שחיבר את ארץ ישראל הישנה והטובה עם המדינה שנולדה אחרי טראומת 3791. עם טקסטים של מאיר אריאל, יהונתן גפן ושלום חנוך עצמו, נוצר אלבום המופת הזה, שכולל שמונה רצועות ואין בו אף שנייה אחת מיותרת. קצת לפני התפטרותו של יצחק רבין ועליית הליכוד לשלטון, נולד התקליט שכל להקת רוק ישראלית שבאה אחר כך חייבת לו משהו.
בועז כהן
"הכבש ה־16" - יהונתן גפן, יוני רכטר, גידי גוב, יהודית רביץ, דוד ברוזה 1978
עם "הכבש ה־61" היו לי שני מפגשים: האחד כילדה, והשני כאם. כמי שבילדותה התקשתה להירדם, גיליתי שטכניקת ספירת הכבשים אינה מקרבת אותי ליעד. לא בכבש ה־61 ולא בכבש ה־061. אז לא הזדהיתי כל כך עם כותרת האלבום, אבל מצאתי נחמה בחוויות המוכרות שנטמנו בין המילים, כמו "כשמשעמם לי נורא ואין לי מה לשחק/ אני יוצא החוצה לריב עם גיורא/ הילד של השכן", או "רעמים וברקים בליל חורף קר/ לא נשמעים תמיד אותו הדבר", או "אמא אומרת שאני צריך לאכול הרבה/ כי עכשיו אני כל הזמן גדל".
את כל אלו חוויתי בדרך זו או אחרת: רבתי עם הבת של השכנה מתוך שיעמום, התפעלתי מרעמים ומברקים, וכעסתי כשאמא שלי הכריחה אותי לאכול. יהונתן גפן, שכתב, ויוני רכטר, שהלחין, הצליחו לגרום לי להרגיש קצת יותר טוב בנוגע לזה. כאֵם חזרתי ל"כבש ה־61", ומצאתי אותו תמים ושובה לב כמו אז.
נכון, ישנן המילים הגאוניות בפשטותן, המלודיות החד־פעמיות והאופן שבו הוא מצליח לדבר מפיהם של ילדים ומבוגרים כאחד ולנקות את ההבלים שמסביב. אבל "הכבש ה־61" קרוב ללבי בעיקר כי ביומיום, כאשר אני מתרוצצת אחר בני, זאטוט בן 3, צוחקת ומשחקת איתו, נכנעת לשיגיונותיו, מתאמצת להבין את מילותיו הראשונות, וגם כועסת עליו ומסיימת את היום באפיסת כוחות - שירי האלבום מזכירים לי כיצד נראים החיים מנקודת מבטו: ללמוד את הדברים החדשים באטיות, לעתים מייסרת; לפחד ולבכות גם אם המבוגרים אומרים "שאין סיבה"; להיאבק בשינה שאינה מגיעה, כשאמא ואבא אוסרים לצאת מהמיטה; לייחל שהגן יהיה פתוח לעד; לאהוב אנשים סתם בזכות נמשים, גומות או צמות; להתרגש בקלות ובאמת. וזו סגולה שאין שנייה לה.
אורלי עסיס
"אלינור" - זוהר ארגוב 1980
1980 לא הייתה שנה פשוטה בישראל. האינפלציה דהרה, פרויקט שיקום השכונות נעצר, והפערים התרבותיים בין ישראל הראשונה לבין ישראל השנייה היו גדולים. אבל אז השתנה מאזן הכוחות בזכות אלבום של צעיר משיכון המזרח בראשון לציון, אסיר לשעבר, שיפוצניק שחלם לכבוש במות. את האלבום הראשון שלו אף אחד לא השמיע, אבל את השני, "אלינור" - שהיה גם שיר הנושא - לא היה אדם בישראל שלא הכיר. את מה שזהר ארגוב עשה לתרבות הישראלית עם "אלינור" - אלבום של שמונה קאברים, שהוקלט בתנאים מביכים - איש לא עשה לפניו ולא יעשה אחריו.
ישראל השנייה מצאה את הקול שלה, ולא הייתה צריכה יותר להסתפק בגטאות רדיופוניים. "אלינור" היה כל כך מצוין, פשוט, אמין ונוגע ללב, שבלי להתכוון הוא יצר את הסדק הראשון בסכר שבין שני העמים שחיו בישראל. לאט־לאט נכנעו תחנות הרדיו, הפריים־טיים התמסר והיום, 38 שנים אחרי, המוזיקה הים־תיכונית היא הפופ הישראלי הקלאסי. ארגוב לא זכה לראות את המהפכה. כיאה לאנשים עם יותר מדי משא על הכתפיים, הוא סיים את חייו מוקדם מדי. אבל שלושה דורות של משפחות שהגיעו לישראל מארצות ערב - סבים, בנים ונכדים - חייבים לו, לבחור הבעייתי והמורכב שבסך הכל רצה לשיר, את כל ההגדרה התרבותית־ישראלית שלהם.
מאור זכריה
"חתונה לבנה" // שלום חנוך 1981
"אין חשש, פותח דף חדש", כך נכתב בשיר "הדרכים הידועות", הפותח את אלבומו של שלום חנוך "חתונה לבנה" - שמסמל לא רק פריצת דרך בקריירה של הזמר, אלא גם נקודת ציון משמעותית במוזיקה הישראלית. האלבום יצא בתחילת שנות ה־80 ופגש קהל שאוזנו מורגלת בשירי ארץ ישראל ובמוזיקה רכה ונוגה, כמו זאת שהלחין חנוך עד אז לאריק איינשטיין, ואף נשמעה באלבומו הקודם "אדם בתוך עצמו". והנה, הדף החדש שחנוך מדבר עליו הוא קודם כל מוזיקלי. הוא יוצא מאזור הנוחות, מעז לראשונה להיכנס למחוזות הרוקנרול באלבום מכוסח, בועט, חריף ומחוספס, שיש מי שיכנו אותו צורם, ושר לראשונה בקול נמוך וצרוד.
בזמן אמת היה הצליל הכבד והבומבסטי של "חתונה לבנה" בעוכריו מעט והקדים את זמנו. הקהל הישראלי לא ידע לעכל את סגנונו הלא ארץ־ישראלי קלאסי מוכר וידוע, והוא הפך לכישלון מסחרי מהדהד. אפשר לומר שחלפו כמה שנים עד שהסאונד הבעייתי של האלבום הצליח לשבות את אוזנו ואת לבו של הקהל המקומי, ונעשה לאחת מיצירות הרוק המשפיעות והחשובות שהופקו כאן.
מבט אל המילים המעורטלות מגלה עוד התחלה חדשה ולא מוכרת לגמרי, כזו שתגדיר מחדש ז'אנר כתיבה שלא היה קיים עד אז במוזיקה: חשיפה אישית של אומן ישראלי. האלבום הוקלט בעת שנישואיו של חנוך התפרקו, והשירים באלבום כבר לא סימלו משהו חברתי אלא משבר אישי. זה היה שלום חנוך אחר, כועס, פגוע ומפוכח, שמעז לשיר על מה שעד אז נחשב לטאבו בחברה הישראלית - לפחות כלפי חוץ - גירושים. אנשים לא דיברו על זה, ובטח שלא שרו וניגנו את זה.
טליה לוין
״אהוד בנאי והפליטים״ - אהוד בנאי 1987
בשלהי האייטיז הגיח לסצנת המוזיקה המקומית בחור ממושקף בן 34, עם גיטרה ומפוחית, ומבט של אחד שכבר ניסה הכל וכמעט התייאש. הוא נסע לאירופה, חזר, עבד בכל מיני עבודות מזדמנות, ניסה לנגן עם כל מיני להקות, וכבר נראה שזה לא הולך לשום מקום. בתור נצר למשפחת בנאי, הכישלון של אהוד בנאי להתניע קריירה מוזיקלית לאחר שכבר חצה את גיל 30 - בזמן שהקריירות של בני דודיו מאיר ויובל נוסקות - היה ללא ספק מייאש.
הוא כבר כמעט התכוון להפסיק לנסות, אבל אז קרה הנס. הוא סוף־סוף הצליח להוציא את אלבום הבכורה שלו, ״אהוד בנאי והפליטים״, שיהפוך לאחד האלבומים המכוננים, החשובים, המשפיעים וגם הטובים ביותר בתולדות הרוק הישראלי. מלבד גיל סמטנה הבסיסט, הפליטים של בנאי היו פליטי להקות אחרות: יוסי אלפנט היה בלהקה רטורית, ז'אן ז'אק גולדברג היה בקליק ונעם הלוי היה בכרומוזום. כולם היו בוגרי הלהקות הכי חמות באנדרגראונד של תל אביב, והביאו לתמהיל המוזיקלי של האלבום סאונד ואווירה לא ישראליים, כאלה שהגיעו כל הדרך מלונדון למועדוני השוליים של העיר ללא הפסקה, שבהם הם השתפשפו.
השילוב הנדיר בין רוק לאלמנטים מזרחיים, עם טקסטים חזקים - חלקם אישיים ומהדהדים, אחרים שירי מחאה חברתיים - יצרו אלבום שהוא מופת של רוק ישראלי אותנטי ומחוספס. ״אהוד בנאי והפליטים״ הוכיח שאפשר לעשות רוק בעברית, כזה שיש לו ניחוח מקומי מובהק, אך גם עומד בסטנדרטים של קונטקסט רחב יותר. אחרי האלבום הזה, ההבנה של מה זה רוק ישראלי לא הייתה עוד אותו הדבר לעולם.
דנה קסלר
"אפר ואבק" - יהודה פוליקר 1988
הכל החל בתוכנית "אחרי המלחמה", ששודרה בגלי צה"ל ביום השואה: יהודה פוליקר הלחין את "כמו פרחים ברוח" ואת "התחנה הקטנה טרבלינקה", שתרגמה הלינה בירנבאום, אמו של יעקב גלעד, מפולנית. שנתיים אחר כך כבר יצא האלבום "אפר ואבק", מהאלבומים החשובים בתולדות המוזיקה המקומית, שפתח שיח חשוב ולא מדובר בחברה הישראלית. גלעד כתב את מילות כל השירים כמעט, פוליקר הלחין את כולם.
השניים, בני הדור השני לניצולי השואה, ביטאו לראשונה את תחושותיהם המשותפות של הבנים של מי שעברו את הזוועות, ואפשרו פורקן מהזיכרונות דרך השירים שכואבים את מסע הייסורים של הוריהם, שלא דיברו מעולם על העבר, אבל שברי דברים שנספגו בהוויה של חייהם חלחלו לנפשם של הילדים. אפשר לומר שהשירים הם בעצם תמונות המתארות כל אחת תקופה אחרת, המעניקות צורה וצליל לפחדים, לצלקות ולהתמודדות האישית. גם הם הקורבנות, זה לפחות היה המסר אז, אבל היוצרים התעקשו שמלבד שיר אחד, "התחנה הקטנה טרבלינקה", זהו לא אלבום על השואה.
זה היה אלבום חשוף, אולי מדי, עם גילויים רגשיים נועזים שלא נראו כמותם במוזיקה עד אז. החשיפה ניסתה להניח תחבושת על הפצע המדמם המסרב להגליד, על המקור לכל הטראומות והתחושות של בני הדור השני, שלא באו לידי ביטוי. זו אחת הפעמים הראשונות שבה דמות הצבר הקשוחה והנועזת, שהקימה את המדינה, העזה להביט על עצמה מפרספקטיבה רגשית־אנושית. כמעט לראשונה לא הייתה בושה ברצון לבטא את הכאב המסתתר מתחת לחספוס הלאומי הארץ ישראלי, שהיה סמל ההיכר שלנו עד אז. היום, 30 שנה אחרי, האלבום הזה רלוונטי מתמיד ונטען במשמעויות מורכבות ועמוקות יותר בתוך הכאוס הנוכחי.
טליה לוין
"ירח" - שלמה ארצי 1992
אי אפשר תמיד להניח את האצבע במדויק על להיטים בזמן שהם יוצאים. אולם כש"ירח" יצא, אני, וכנראה כל אחד מאיתנו, זוכר בדיוק בן כמה הוא היה ואיפה זה תפס אותו. לא חייבים להיות חסידים של שלמה ארצי, למען האמת לא צריך לאהוב אותו כלל, כדי לזמזם: "אתמול היה טוב ויהיה גם מחר" - בערב חברה, בסיום גיבוש בצבא, בטקס חגיגי, ובאוטו, כשסולו הגיטרה של סינגולדה מתנגן ברקע, סביר להניח שמעטים יעבירו תחנה.
"ירח" הוא לא רק שם האלבום המצליח ביותר של ארצי בכל הזמנים, שהנחיל להיטים רבים, אלא גם שם השיר האהוב ביותר של ארצי על הקהל. אז למה התכוון המשורר? האם השיר מדבר על גירושיו? ומי זה לעזאזל הנמוך עם הטוקסידו? פה ושם שאלו ולא קיבלו תשובה של ממש. והנה, שוב ההוכחה הניצחת ששיר טוב יכול לחדור תחת האפידרמיס של מדינה שלמה כמעט, בלי שאיש יידע ששרים "החוטא שלי" ולא כל שיבוש נפוץ אחר.
טליה לוין
"מפלצות התהילה" - משינה 1992
הוא לא המצליח שבאלבומיהם, ובטח לא זה שהניב את הלהיטים הרבים ביותר. למען האמת, משינה לא הייתה צריכה את "מפלצות התהילה". חמשת החברים - יובל בנאי, שלומי ברכה, אבנר חודורוב, איגי דיין ומייקל בנסון - היו אז בשיא תהילתם. ברזומה שלהם היו רשומים שבע שנות פעילות, ארבעה אלבומים ומלא להיטים, בהם "אופטיקאי מדופלם", "שלח לי מלאך", "אהובתי", "אז למה לי פוליטיקה עכשיו" ועוד. אבל אז הם החליטו לשבור חזק את ההגה של המכונה המשומנת הזאת שנקראת "משינה", וליצור אלבום אחר לגמרי.
הסאונד, המילים, הדיסטורשן - הכל היה הכי לא משינה שיכול להיות. אבל זו הייתה בעצם משינה בתפארתה, והצמד בנאי את ברכה אף הגדיר בעבר את האלבום כפסגת יצירתם. היו שם גרסת כאסח ל"שלומית בונה סוכה", טקסטים שלעתים נשמעו על סף ההזיה ולהיט אחד, "אין מקום אחר", שפרץ רק כעבור שנים (בגרסת ההופעה). כצפוי, "מפלצות התהילה" לא הצליח מאוד במונחים של הלהקה, אבל זכה להערכת המבקרים, וברבות הימים נהפך לאחד האלבומים החשובים ביותר ברוק הישראלי, שהסופרלטיבים שנקשרו בו נעים בין "פורץ דרך" ל"יצירת מופת" ו"מיתולוגי".
ענת משה
"בלעדייך" - אייל גולן 1997
בשנת 1997 נשמעו, לראשונה זה שנים רבות, צליליהם הענוגים של פעמוני המהפכה החדשה של המוזיקה המזרחית. אלו צלילים שקולם נאלם למדי במשך תקופה לא קצרה, שבמסגרתה, עם מותו של זהר ארגוב, חזרו לזרועותיהם הקרירות של השוליים, למעט הבלחות קצרות מועד.
מי שאחראיים למהפכה הזאת, ששינתה פני המוזיקה המזרחית בארץ, הם לא אחרים מאשר אייל גולן ואתניקס, שרקמו יחד את אלבומם המשותף הראשון, "בלעדייך", שיצא באותה שנה. הוא נחשב לא רק לאלבום הנמכר ביותר במוזיקה הישראלית, אלא גם לכזה שהצליח להגדיר אותה מחדש.
הכל התחיל כשזאב נחמה ותמיר קליסקי, חברי להקת אתניקס, חיפשו זמר מזרחי לעבוד איתו על שירים ים־תיכוניים. כסיפור סינדרלה התגלגלה לידם במקרה קסטה פיראטית של אייל גולן, זמר עלום שם, שהתפרסם בעיקר כזמר מועדונים. השניים התלהבו מקולו, ומשם התגלגלה העבודה המשותפת.
האלבום "בלעדייך" יצא בינואר 1997, והפך את גולן ואתניקס לנושאי דגלה של המהפכה המזרחית, שרעבה לכוכב חדש שיביא עמו משהו מרענן וחדשני למוזיקה ויישא מחדש את הבשורה. מיד עם צאתו, זכה האלבום להצלחה מסחררת וכלל להיטים כ"לב של גבר", "צאי אל החלון", "בלעדייך" ו"חזרי אלי", והקנה לגולן לראשונה את תואר "זמר השנה".
הוא הצליח להציג את הארץ־ישראליות החדשה ולנוע בקו התפר בין מזרח למערב בצורה הכי מדויקת, משופשפת ונכונה. וזאת, בעת שהוא מספק אלטרנטיבה אידיאלית לשירי ה"דיכאון" הטורקיים שדי אפיינו את הז'אנר בראשית העשור.
דודי פטימר