הבקסטריט בויז לא הרימו שואו: חנופה, פאייטים ו"יזראל"

צליל כבד של חנופה נשמע אמש ממערכת הרמקולים של "לייב פארק" ראשון לציון בהופעתם של ה"בקסטריט בויז". חברי להקת הבנים שחגגה השנה 25 עלו על הבמה בישראל בביקורם השני, ואמרו יותר פעמים "יזראל", בווריאציות שונות, מאשר שראינו את שרת התרבות מירי רגב על המסכים בחגיגות העצמאות הבלתי נגמרות של השנה.

גבול דק עובר בין הבעת חיבה כנה ואמיתית, לחנפנות מלוקקת. והתחושה שהותירו ניק קרטר, האווי דורו, בריאן ליטרל, קווין ריצ'רדסון ואיי.ג'יי מקלין הייתה רטובה ודביקה הרבה יותר מהמגבת בה ניגב קרטר את הזיעה ממצחו וממצחיהם של חבריו וזרק אל הקהל. "וי וויל בי באק" הבטיח איי.ג'יי. ולא שכח, שוב, לצרוח "יזראל" לתשואות הקהל.

רבים במדינה התלוננו על הופעתה של ריהאנה בפארק הירקון בשנת 2013, שנתנה לקהל את ההרגשה שהיא ממש לא שמה על הפרובינציה הקטנה שבמזרח התיכון. במקרה של "הבקסטריט בויז", האגו הלאומי של הקהל אולי הרקיע שחקים, אך הצופה לא יכול שלא לתהות "על שום מה הם אוהבים אותנו כל כך?!". אולי הסיבה נעוצה בכך שנערי הרחוב האחורי כבר מזמן אינם נערים, ותהילתם מבוססת בעיקר על להיטי עבר, כשהם בעצמם מזמינים את הקהל "לחזור אחורה בזמן" לאורך ההופעה, וכל צרחת מעריצה בת 35 שהם מזכירים לה את נעוריה היא נכס עבורם. זה לא שיש דבר רע בהופעות של להקות עבר, אך הבנים הותירו תחושה שחוץ מהעבר אין להם הרבה סחורה לספק.

במופע שהפיקה קבוצת "בלוסטון גרופ לייב ניישן", הבנים סיפקו מוזיקה משובחת שבאמת מחזירה את המאזינים לפחות שני עשורים לאחור, עם כל הלהיטים הגדולים. הם עשו זאת בלי פלייבק מטופש שנשמע אחד לאחד כמו ההקלטה המקורית, כפי שעשתה בת המחזור שלהם, בריטני ספירס בהופעתה בישראל.

אולי הסיבה שהזמרים שנמצאים בסביבות גיל ה-40 שלהם הצליחו לשיר בלי עזרים טכניים כאלו ואחרים, היא שהם בחרו להוריד את מינון ה"שואו" בהופעה. בלי פירואטים מורכבים האוויר, גלגלונים או אפילו תנועות ריקוד של ממש לזכר הניינטיז, כאשר הדבר הכי מרשים בהופעה, שיכול היה להזכיר שבכל זאת מדובר במופע פופ, היה סט חליפות הפאייטים המנצנצות שעטו ה'הבויז' לקראת סוף הערב.