איזה מזל ש"בשבילה גיבורים עפים" היא לא דרמת צבא מלחמתית, ומתבססת רק על החלק האחרון בספרו של אמיר גוטפרוינד ז"ל. לא בטוח שהפתיחה לופתת הקרביים של הסדרה, אמש בקשת 12 ב־21:00, הייתה מצליחה להשאיר אותנו ללא התקף אפילפטי, אם הייתה ממשיכה להלום בפצצות תאורה. הסדרה הזו תחטט בכל הפצעים האפשריים ותזכיר שהניכור הוא לא בהכרח המציאות; בריחה אולי דווקא כן.
הסיפור של הסדרה מתחיל במוות ישראלי. זה קורה בפלוגה שנתקלת מלפנים ביציאה ממלחמת לבנון השנייה, ומאבדת את מפקדה; ונמשכת ברחובות בוגוטה תוססי החיים בקולומביה - פצע פעור גם עבור חובבי הטיולים שעכשיו מנסים לשלם משכנתה ולשכוח מהערכים שעליהם חונכו לטובת מלחמת ההישרדות. וכך, 11 שנים אחרי הטראומה במלחמת לבנון השנייה, כשכל אחד מהם נמצא במקום אחר לגמרי, יוצאת החבורה מהפלוגה למסע כדי למצוא את חברתם ואחותם יעלי (נינט טייב) - או שמא למחוק את עקבותיה.
הנסיעה היא גם הזדמנות לתיקון עבור ארבעת הפוסט־טראומטיים. עכשיו הם כבר בשנות ה־30 לחייהם, אבל עדיין, כמו רבים בינינו, נשארו ילדים ועוסקים בעיקר בבריחה: משה אשכנזי פתח חומוס בבוגוטה; מיכאל אלוני הוא "הימלר" - פרסומאי מצליח וקפוא; נדב נייטס הוא האח הדתי שמנסה לחנך את הדור שלא ידע את רבין; ותומר קאפון מגלם את האקס שלא מפסיק לסבול מחוסר הוודאות שנלווה למותה המסתורי של אהובתו. אותו קאפון, אגב, מגלם דמות דומה בדרמה היומית "פולמון" של HOT, שגם נפתחה בסצינת מלחמה, וגם בה הדמות חווה הלם קרב ובורחת לתאילנד.
השפעת הצבא על הטיול שאחריו מהווה כר פורה לדרמות רק שהפעם הדרמה לא נשענת רק על הומור תרמילאי, ישראליות חפיפניקית ו"יהיה בסדר"; אלא מעזה להישען על הפוסט־טראומה; לבטא את הכאב החד, החריף, האמיתי והשורף של החיים שלנו כאן; ולתת לכל זה סוף־סוף מקום. "בשבילה גיבורים עפים" זו הדוגמה לאיך אפשר לעשות את זה הכי טוב.