ילדות
"נולדתי ברמלה לעולים חדשים מאיראן. שם גדלתי עד גיל 5 וחצי ומאוד–מאוד אהבתי שהדלתות ברמלה תמיד היו פתוחות. זה נתן לי תחושה שכל השכנים בשכונה הם כמו משפחה אחת גדולה ואוהבת.
"בגיל 5 וחצי עברנו לרמת השרון, מה שהיה מעבר מאוד חד עבורי. אם ברמלה הדלתות היו תמיד פתוחות, אז ברמת השרון כל הדלתות היו תמיד סגורות ורק משעה ארבע אחר הצהריים היה אפשר לדפוק בדלתות השכנים. הפער הגדול בין רמלה הפתוחה לרמת השרון הסגורה היה המפגש הראשון שלי בין שני קצוות מנוגדים. גם היום אני מתמודדת עם מפגש בין קצוות, רק שהיום הקצה הראשון הוא האמהות והשני הוא הקריירה והעשייה המקצועית.
"לא כל השנים היה לי ברור שאעשה את זה, כי כאמור, הייתי ילדה מאוד ביישנית. כך שלא היה אמצע: או ששרתי או שסתמתי את הפה. הנה עוד שני קצוות שליוו אותי. אני זוכרת שהייתי יושבת בארוחות שישי עם המשפחה שלי וסבתא שלי הייתה אומרת: 'בבקשה, תגידי משהו! מילה! משפט! אני חייבת לשמוע אותך מדברת!'. מצד שני, בסלון הייתי שרה ולא סותמת את הפה עד שאח שלי היה 'מרביץ' לי כדי שאפסיק לחפור ולשיר בלי הפסקה.
"במקביל ניסיתי למצוא את המקום שלי כילדת סנדוויץ': יש לי אח שגדול ממני בשנה ואח שקטן ממני בשמונה שנים. המאבק שלי היה בין הרצון להיות מוחצנת, כי זה מה שהבמה דורשת, לבין הביישנות הגדולה שעליה לא הצלחתי להתגבר, גם לא ליד חברים וגם לא בשיעורים בבית הספר. הייתי תלמידה לא כל כך טובה כי כשלא הבנתי משהו - התביישתי להגיד. לא ברור לי מאין באה הבושה הזו, כנראה זה נימוס פרסי.
"המהפך קרה בזכות הורי. הם מאוד השקיעו בי ודאגו שאלמד פסנתר, משחק, שירה וריקוד. הרגשתי שאני רוצה לבלוע את העולם, אבל אמא שלי אמרה באיזשהו שלב שאני לא יכולה להיות טובה בכל התחומים ושאני צריכה לבחור שני תחומים בלבד, ובהם להתמקד. אז ויתרתי על ריקוד ופסנתר ובדיעבד הבחירה הזו הייתה נכונה. עכשיו, כשאני אמא, אני חוזרת הרבה אל הילדות שלי ומנסה לתת לבנות שלי את מה שאני לא הצלחתי לתת לעצמי - חופש בחירה ואהבה עצמית".
בית
אמהות
"אם יש דבר שאני שמחה עליו זה שהפכתי לאמא ממקום בוגר ועם המון ניסיון. אני לא חושבת שבגיל 20 ומשהו הייתי יכולה להיות אמא כמו שאני היום. עכשיו, כמעט חודש אחרי שילדתי את נור, בתי השנייה, אני יכולה להגיד שהייתי רוצה 200 ילדים, אבל זה מאוד מאתגר לעשות ילדים בארץ, במקצוע שלנו, ובתל אביב. אז אני עדיין שוקלת את עניין ה–200.
תום אבני
"תום הוא האושר, האתגר והראי הכי טוב שלי בחיים. כל המסע שלי איתו מרגיש לי כאילו אנחנו שחקנים בתסריט שנכתב על ידי כוח עליון, יד אלוהים. בכל פעם שיש לנו שאלות, תהיות או אתגרים, אנחנו מקשיבים אחד לשנייה מהבטן ומהנפש שלנו ומצליחים לקבל תשובות ולאזן אחד את השנייה גם נפשית, גם חברית וגם מקצועית.
"הוא מלווה אותי ואני מלווה אותו בדרך מאוד נעימה: מצד אחד, אנחנו לא מערבבים שמחה בשמחה ולא עובדים יחד; מצד שני, אנחנו יודעים לשתף פעולה מקצועית מדי פעם. הכי חשוב זה שאנחנו מגדלים את הבנות המהממות שלנו ביחד. יותר מכך, הבנתי שאני רוצה לעשות ילדים רק אחרי שהכרתי את תום. לפני כן זה לא קרה".
משבר גיל ה־40
"אני ממש מחכה לו. אני חושבת שכל משבר מביא איתו תובנות, במובן של ירידה לצורך עלייה. היו לי משברים בחיים שבסופו של דבר הניבו דברים טובים, למרות שהיה לי קשה ורע ובזמן אמת לא חשבתי שייצא מהם משהו טוב. בסוף התבדיתי, לטובה.
"אני חושבת שמכיוון שילדתי רק עכשיו, אין לי זמן להתעסק במשבר גיל ה–40. או שזה בגלל שהגעתי לגיל 40 כשאני במקום שלם ופחות מפותל. ההריון האחרון היה מאוד מאתגר מבחינה נפשית, אף שמבחינה פיזית הוא היה מעולה, אז אני חושבת שעברתי את הקדם משבר גיל ה–40 בזמן שהייתה לי ילדה בבטן.
"בקיצור, אני עוד לא מרגישה את המשבר, טפו–טפו–טפו, אבל אם הוא יבוא - אני אלמד להתמודד איתו. אחרי שעוברים משבר גדול פעם אחת יודעים שזה עובר ומשם צומחים. אז שמשבר גיל ה–40 רק יעז לבוא. אני מוכנה ואטפל בו כראוי".
הוליווד
"ההתכתבות שלי עם הוליווד מאוד מעניינת, נפגשתי איתה במקרה. כשסיימנו לצלם את הסרט 'סוף העולם שמאלה', הזמינו אותי לפסטיבל קולנוע בארצות הברית כדי לייצג את הסרט. כמו כל תיירת ממוצעת קבעתי לעצמי לטייל בדיסנילנד ובשדרת הכוכבים ואיכשהו ראה אותי שם סוכן שהציג אותי בפני סוכנויות גדולות, וקרה שעשיתי שם כמה דברים. אחרי שנתיים–שלוש, כשהייתי על קו תל אביב–הוליווד, וכבר עבדתי שם והכל היה נפלא, הבנתי שאני באיזשהו צומת. התחלתי לאגור מוזיקה פרסית והבנתי שאם אתמקד בקריירה בהוליווד - לא אשיר. לא הסכמתי לזה. אמרתי לסוכנים שלי שאני חוזרת לארץ, הם הסתכלו עלי כמישהי שנפלה מהירח ובסוף יצא שמאז שחזרתי ארצה עבדתי דווקא יותר בהוליווד.
"אני עדיין מתכתבת עם הוליווד מדי פעם ולפעמים הולכת לאודישן מעניין. אני מאמינה שעוד אעשה שם דברים, אבל אני לא יכולה להגיד שזה ברומו של עולם עבורי לעבוד שם ולהצליח שם, כי הבנתי שכשאני עושה מה שאני אוהבת - זו ההצלחה שלי.
מוזיקה פרסית
"המוזיקה הפרסית שהכרתי בתור ילדה ובתור נערה הייתה מוזיקה קלאסית ועממית, מוזיקה של שמחות ואירועים לצד מוזיקה עמוקה ועצובה הפורטת על נימי הרגש. אבל אז לא התאהבתי בה.
"כשנסעתי ללוס אנג'לס, שאני נוהגת לכנותה 'טהרנג'לס' כי יש בה המון פרסים, גיליתי שיש שם המון מסעדות פרסיות עם אוכל שאין להשיג בארץ, הרבה רהיטים בעיצוב פרסי והרבה פריטי לבוש פרסיים. מצאתי את עצמי מטיילת בשכונת הפרסים ועם הזמן התחלתי להיות אספנית של מוזיקה פרסית. במקרה או שלא, המוזיקה שאספתי הייתה מוזיקה פרסית שנוצרה בתקופת טרום המהפכה, כלומר המוזיקה הפרסית של שנות ה–70. מה שגרם לי להתאהב בה מחדש היה ערבוביית הלחנים וההשפעות האירופיות המובהקות שחדרו למוזיקה השורשית. הייתה בעיטה בקול של הזמרות, שנשמע מלא עוצמה ורגש".
צ'רכי ממשיכה: "הזמרות הפרסיות שאהבתי ויתרו על הנימוס הפרסי, שדורש מהן להישמע כמו ילדות טובות, וביצעו את השירים בצרידות קסומה עם עומק ותוך כדי שבירת מוסכמות ופריצת דרך. לכן הן היוו השראה עבורי. עם הזמן גיליתי שהזמרות הללו צלחו את המהפכה וכשביקשו מהן להפסיק לשיר באיראן, הן פשוט עזבו הכל ופיתחו קריירות במדינות אחרות".
"באותו שלב הבנתי שאני רוצה לשיר את הזמרות האלה ושיש לי סיפור להוציא החוצה. דרכו אני חייבת להשלים את עצמי. הבנתי, בתור אדם ובתור אומן, שלא אוכל להתפתח אם לא אלך אחורה, אגע בשורשים ואחקור אותם. זה משהו שהיה הכרחי עבורי, להביא המשכיות.
"כל השכבות שלי, כאישה ישראלית שגדלה בישראל, בת להורים איראנים, שטיילה בעולם והביאה את המוזיקה מלוס אנג'לס, הביאו אותי לחוש צורך להגיש את המוזיקה הזו בסגנון האישי שלי, כלירז ולא כפרסייה. רציתי לבצע את השירים הללו ולהישמע כמו מי שאני עם החצי מבטא פרסי שלי, עם הגינונים הישראליים ועם החוויות וההשפעות שספגתי בביקורי בחו"ל.
"עשור שלם לקח לי לעשות את הצעד הזה. בהתחלה, בארץ, כשפניתי למנהלי המהממים והמוכשרים, הם הסתכלו עלי כאילו נפלתי מהירח ואמרו: 'מי ישמיע או ישמע אותך שרה בפרסית?'. אז הקשבתי להם והוצאתי שני אלבומים בעברית. נכון, עשיתי זאפות והושמעתי ברדיו, אבל היה לי מאוד–מאוד קשה למכור את זה. לא מעט שנים חיפשתי מפיק שיממש את החזון הפרסי הזה איתי ויבין את הראש שלי עד שמצאתי את יובל חבקין הסופר מוכשר, שקרא אותי כמו ספר פתוח ובשנה שעברה יצא הפרויקט הפרסי 'NAZ', שזכה להצלחה.
"היום, כשהופעות הפרויקט הן סולד אאוט, זה מפתיע אותי כי שלושת רבעי מהקהל בכלל לא פרסי. אבל זו המטרה של המוזיקה שלי - להגיע לכל הקהלים דרך השירים. זה חלום שמתגשם. עכשיו, אני יכולה לספר בקצרה שהאלבום הזה יוצא השנה גם באירופה ואני נורא מתרגשת מזה".
איראן
"איראן היא חלום. אם יש חלום שגורם לי לבכות תוך שתי דקות הוא החלום על לטייל עם ההורים שלי באיראן, במקומות שבהם הם גדלו ועליהם הם סיפרו לי. כל הסיפורים הרומנטיים שההורים שלי סיפרו לי על ילדותם באיראן של ימי טרום המהפכה - ימים של אהבה, תרבות, מוזיקה ועושר תרבותי - טבועים בתוכי. בעצם, זו התרבות שעל ברכיה גדלתי.
"הפער הגדול הזה בין הסיפורים הקסומים של הורי לבין מה שאני רואה בחדשות הוא מאוד קשה עבורי. מצד אחד, יש איום איראני, וכמו כולם גם אני משקשקת מפחד; מצד שני, אני עוקבת אחרי המון איראנים באינסטגרם והם עוקבים אחרי, ואני מצליחה דרך הסטורי שהם מעלים לראות את הצד היפה, ההיפסטרי והצעיר שבאיראן, שיש בה תרבות פורחת ותוססת. זה נוסך בי איזושהי תקווה. לדעתי, היום השינוי יכול לבוא מהכיוון הנשי, כי נשים כבר מעורבות במהפכה. אולי נקודת הרתיחה הזו, שבה הם נמצאים, היא סימן שהגיע הזמן. אני חולמת מתישהו לבקר באיראן. אני יודעת שזה לא יהיה קל, אבל אני פשוט חייבת להופיע שם יום אחד".
פרסום
"אף אחד לא באמת מכין אותך להיות מפורסם: איך להצטלם עם אנשים, איך להתראיין, איך להיראות ואיך להתלבש. אין קורס של 'להיות מפורסם'. מבחינתי, אם הייתי יכולה לעשות את העבודה שלי ולחזור הביתה בלי ההיבט הזה של הפרסום - הייתי עושה את זה. מצד שני, אני גם צריכה ורוצה הכרה והערכה על עבודתי.
השד העדתי
"בחיים הפרטיים שלי מעולם לא נתקלתי בשד העדתי, גם לא בתור ילדה שגדלה ברמת השרון בשכונה של אשכנזים, למרות שנראיתי יוצאת דופן ו'שחורה' מאוד. אבל כן הרגשתי את זה בחיי המקצועיים. כשהתחלתי לשחק, הלכתי לאודישנים והבנתי שלא ישלחו אותי לתפקידים מסוימים אלא אם העדה כתובה ליד התפקיד. זה הציק לי מאוד במשך המון שנים, ומישהי מאוד חכמה אמרה לי פעם שאני צריכה להפוך את הדבר הזה לכוח שלי ולשנות אותו דרך התפקידים. היום, כשאני קוראת סינופסיס ויש תפקיד שאני רוצה והוא לא מתאים לעדה שלי, אני מתעקשת להיבחן עליו, אפילו אם לא ביקשו ממני. ככה אפשר לשנות".
#MeToo
"הוטרדתי מינית בתור מלצרית, בתור מארחת במסעדות וגם בתור שחקנית. אף פעם זה לא הגיע לפסים כואבים, כי תמיד ידעתי לעצור את זה ולזהות מי רוצה ממני מה. חלקם הוצאו החוצה מ'הארון', וזה היה לי ברור שיוציאו אותם החוצה יום אחד, זה היה ברור שזה לא אישי כלפי אלא הרגל מגונה. אני מניחה שאם הייתי נכווית קשות, הייתי נחשפת. אני שמחה וגאה בכל אישה שיצאה החוצה והיה לה את האומץ לדבר על שחקן או על בוס שהטריד. אני מאוד שמחה שלגברים היום יש מודעות שיא לכך שהם צריכים לשמור על המילים שלהם ועל ההתנהגות שלהם. אני חושבת שיש המון כוח לאנשים בעלי תפקידים, בייחוד בתחום שלי, וזה טוב שיש מודעות ושאנשים נזהרים. ככה זה צריך ואמור להיות".
פוליטיקה
"נושא שאני גרועה בו מאוד. עכשיו אני לומדת קצת פוליטיקה, כי תום משחק בסדרה חדשה ומצוינת, 'שלטון הצללים'. אשמע קלישאתית, אבל אני מאוד רוצה שיהיה פה שלום ושיהיו הזדמנויות לעוד אנשים לנהל את הממשלה הזאת. אני מקווה שהעם יביא שינוי".
חלומות
"החלום הכי גדול שלי הוא להיות כנה עם עצמי ולעשות את מה שאני אוהבת ורוצה בזמן שמתאים לי. בעצם, הצלחתי להגשים את זה. אני לא מחפשת דברים חיצוניים כמו לקבל תפקיד כזה או אחר או לשחק בהוליווד או להופיע מול אולם מלא. החלום שלי הוא הרבה יותר מזה: להיות קרובה לעצמי, להתעורר כל בוקר וליהנות ממה שיש לי. זה חלום שהתגשם ואני מקווה שימשיך להתגשם. אבל מעבר לכך, החלום העיקרי שלי הוא לשמור על המשפחה שלי ושכולנו נהיה בריאים. את כל השאר, אני כבר אגשים".
ביום חמישי, 31.5, תתארח צ'רכי בהופעתה של משפחת אלייב במוזיאון לאמנות האסלאם בירושלים במסגרת פסטיבל ישראל