כשחנן בן ארי שחרר לפני כשנתיים את הסינגל "החיים שלנו תותים" ואחריו את אלבום הבכורה המעולה שלו, "איזון", הוא מצא עצמו במצב שדי קשה להתמודד איתו, עם להיט ברדיו וציפיות בשמיים. אם לא, אתה עלול להיעלם באותה מהירות. בהאזנה חוזרת ונשנית לאלבומו החדש, "לא לבד", ניכר כי בן ארי לא רק שצלח בהצלחה את מכשול האלבום השני, אלא השתמש בו כדי להוכיח לעולם את כישרונו.
עם להיטי ענק כמו "ויקיפדיה", "לא לבד", "מה אתה רוצה ממני" ו"בשורות טובות", אלבומו השני של בן ארי הצליח להתעלות על האלבום שהציג אותו לעולם, ומוכיח כי הוא לא רק מכונת להיטים משומנת שפיצחה את הנוסחה, אלא סינג סונגרייטר מוכשר, שיודע לקחת את הריאליזם הישראלי על כל הקשריו, בעיותיו ומשקעיו, ולהפוך אותו לפסקול מנצח.
האלבום, שנע בין פופ, רוק, בלוז, פאנק ופולק, כולל עשרה שירים מלודיים וקליטים, לצד טקסטים אינטליגנטיים, אפופי מטפורות, אופטימיות, מחאה, רגש ונשמה המאפיינים את בן ארי.
האמת היא שהאזנה חד־פעמית לאלבום גורמת עוול לבן ארי. בהאזנה ראשונה התמקדתי בטקסטים המעולים, שמציגים משורר שמודע ומחובר היטב לעצמו. בהאזנה השנייה שמתי לב לביצוע העוצמתי והעיבוד חסר הפשרות, שמוסיף לכל התמונה נופך עשיר ומעשיר. בהאזנה השלישית הקשבתי לכל המכלול, ורק אז התחברתי לרגש העצום שמפעפע בו.
כשחנן בן ארי חותם את האלבום עם "ילד", שיר שהקדיש לילדיו, התקשיתי שלא לדמוע משיר הערש העדכני שמציף רגשות. כשהוא מרעיף שבחים בפני אהובתו בשיר "תודה שאת", אי אפשר שלא לחוש רומנטי; כך גם בדואט שלו עם משה פרץ ל"על משכבי".
ללא ספק, פאר היצירה באלבום הוא הלהיט "ויקיפדיה", שמתמצת את תמצית הישראליות בשיר מבריק, שאת הטקסט שלו כתב בן ארי עם קרן פלס.