את פסטיבל "יערות מנשה" נפלה בחלקי הזכות לסקר ככתב התרבות של המקומון "זמן חיפה" של מעריב. יצא והדבר קרה בתקופה שבו הפסטיבל הפסיק להיות מאורע מקומי צפוני אלא החל לעורר באזז גדול בקרב חובבי המוזיקה העצמאית בישראל. כמו כן, בה בעת הוא משך משפחות רבות וכן חובבי אומנות שונים. מאז הפך האירוע לסוג של מוסד של מפגן אמנות בין תחומי, כאשר המוזיקה היא החלק המרכזי בו, והנה השבוע (31.5-2/6) הוא חוגג עשור להקמתו.
מעבר למיצגים מעולם האמנות הפלסטית, אמנויות הבמה, הרצאות וסדנאות תשולב תוכנית מפוארת של מופעים מוזיקאליים ובהם: אהוד בנאי המציין 30 שנים לאלבומו עם "הפליטים", פורטיס, "הקולקטיב", דניאלה ספקטור, יוסי בבליקי ועוד. בין כל אלה יהיה אפשר למצוא גם את שרון קנטור, שעד היום הופיעה בפסטיבל בסדנת כתיבה או כמוזיקאית, בפעם היא תקריא את ספר הילדים "הענק הכי גנדרן בעולם" של ג'וליה דונלדסון במסגרת "שעת סיפור" לילדים ביומו השני של האירוע.
עבור קנטור (46), אם לשתי בנות צעירות, לא מדובר בדבר של מה בכך. "מה יותר טוב, חשוב ונהדר יותר מאשר להקריא סיפור לילדים?", היא שואלת. "זהו סיפור על נדיבות אינסופית, ישועית כמעט, שהוא אחד מהשיאים של דונלדסון. לדבר עם ילדים זה כיף גדול - הם משוחררים מקונספציות מקובלות של שיח, ולכן אני מקווה שפרט להקראת הסיפור, יתאפשר לי לנהל דיאלוג עם הילדים, למשל על הנושא של רכוש פרטי".
מדוע בחרת להקריא דווקא אותו ביערות מנשה?
"בהרבה ספרי ילדים פתאום מוצאים באמצע הסיפור תיאור כזה: 'שר לעצמו' או 'שרו את שירם': בהקראות לבנותיי, תמיד כשנתקלתי בזה בספר, פשוט המצאתי מנגינה ושרתי להן מהטקסט. הבת הגדולה שלי, שהיא כבר בת 8 וחצי, הבינה רק השנה שבעצם אין מנגינה בספר ושאנחנו ממציאים את המנגינה תוך כדי הקראה. מאחר ו'יערות מנשה' הוא קודם כל פסטיבל על טהרת המוזיקה, חיפשתי ספר שיש בו אלמנט כזה".
האם ב-2018 עדיין יש זכות קיום לפסטיבלים מהסוג שלו?
"הפסטיבלים הולכים ומתמלאים, אז נראה שבהחלט יש להם מקום. בסצנה ה'אינדי' תמיד מחפשים לזוז הצידה - כלומר אם אתה מרגיש שאירוע מסוים נהפך לגדול מדי, אתה פותח עוד אחד ויוצר משהו חתרני יותר. כבר כמה שנים ש'יערות מנשה' מיועד גם למשפחות - והפעילות שלי השנה היא הוכחה לזה. אבל כל דבר מהשוליים שגדל, בעצם מאפשר לדברים עוד יותר שוליים לפרוח".
בשנים האחרונות את מבקרת ביערות מנשה לא רק כצופה אלא גם כמשתתפת פעילה. איך זה נראה מהזווית שלך כיוצרת וכאמא?
"כמעט תמיד אני מעדיפה להיות שותפה לדברים, מאשר רק לצפות בהם נעשים. מבחינת הבנות שלי, עד היום הווליום בהופעות שלי היה עבורן חזק מדי - אבל הן מגיעות להרבה הופעות ופסטיבלים ויש להן אוזניות אוטמות ווליום".
***
שרון קנטור פרצה אל חיינו כבר בשנות התשעים, במסגרת "ערוץ הילדים" ומאז הספיקה לעבוד כעיתונאית, לערוך, להגיש ולהשתתף במגוון תוכניות בטלוויזיה. כיום בין יתר עיסוקיה המגוונים היא מנחה בגלי צה"ל את התוכנית "משפחה גרעינית", מנגנת בלהקות שונות כמו למשל בהרכב Noise ניסיוני בשם "פרד", מרצה לתקשורת במרכז 'הבינתחומי' ומעבירה הרצאות על תרבות הפופ. נוסף על כך היא גם סופרת ילדים ולפני כארבע שנים הוציא את הספר "זהירות! פופיק".
במעבר חד לפסטיבל יערות מנשה, שחרת על דגלו גם את הנושא האקולוגי, יצוין כי בעבר היא הגישה יחד עם אלון נוימן, את התוכנית היומית "בסביבה טובה", ששודרה בערוץ 1 והתמקדה בתחומי איכות הסביבה. "אירועים כאלה אמנם מייצרים זבל כשלעצמם, אבל גם מחדדים את הקשר בין האדם לטבע, לקהילה ולצורות מחייה פשוטות יותר: שינה אחת באוהל יכולה לשנות את כל מה שאתה מרגיש כלפי הקיום שלך כיצור חי", מסבירה קנטור.
לפני המון שנים הייתה לך תקופה קצרה בת כמה שנים בה גרת בניו יורק, איך את מסתכלת על מה שקורה בארץ מבחינה תרבותית?
"היום מי שרוצה לצרוך מוזיקת קצה לסוגיה יכול לעשות את זה לכאורה ללא מערכת יחסים עם המיינסטרים, כיוון שכבר לא צריכים לכאורה להיות הבדלים בין מקום קטן לגדול. מה שקורה בישראל הוא שגם אנשים עם טעם מוזיקאלי קיצוני, מרגישים שחובה עליהם להיות בשיח המרכזי, מתוך סוג של הכרח או תחושה שבעצם כולנו נמצאים באותה הקלחת. יש בזה צד טוב שמרמז על אכפתיות ותחושת שייכות, אבל לאמנות זה לא טוב, כיוון שהחיבור הנצחי לשדרה המרכזית לא מאפשר באמת שחרור אמנותי ויצירה של משהו באמת שונה או אפילו ביזארי".
"אני אוהבת את ישראל מאוד ואני כל הזמן זוכרת שצריך להפריד בינה לבין הייצוגים החולפים שלה, שזה אומר: מנהיגים, מדיניות וכל הדברים האלה שאינם זהים לישות הנקראת 'ישראל'", מוסיפה קנטור. "אני ממליצה לכל מי שחש חוסר נוחות – מוצדקת – מהקיום פה, לזכור את זה. הטענה ש'ככה זה ישראל ואין מה לעשות', נועדה לשרת אג'נדה מסוימת שאני לא שותפה לה".
עשור לפסטיבל יערות מנשה, 31/5 עד 2/6 במרחב הביוספרי מגידו