מדגם חדש, שערכה המועצה לשידורי כבלים ולוויין והתפרסם השבוע, הכה אותי בהלם. על פי המדגם, 45% מצופי הטלוויזיה צופים בתוכניות בזמן שהן משודרות, 27% מחלקים את הצפייה בין ערוצים ובין שידורי VOD, ורק 28% צופים באופן קבוע בשידורי VOD. ועכשיו בעברית: יותר משני שלישים מהצופים בישראל עדיין צורכים את הטלוויזיה שלהם בנוסח הישן, כלומר רואים את התוכנית בעת שבה היא משודרת. מה שמחייב אותם, גם היום, להתאים את הרגלי הצפייה שלהם למה שמוגש להם באותו זמן נתון.
השתמשתי במילה החריפה הלם, כי הייתי משוכנע שההרגלים האלה עברו מהעולם. באופן אישי, רובה המוחלט של הצפייה שלי בטלוויזיה נעשה באמצעות VOD (שהוא גם הסיבה הבלעדית שבגינה אני עדיין מחובר לכבלים). התוכנית היחידה כמעט שאני צורך בזמן שידורה בפועל היא “ארץ נהדרת", ולצדה שידורי ספורט וחדשות שמחייבים צפייה בזמן אמת. יתר התוכניות נראות לי תמיד כמו שריד הולך ונעלם של דינוזאורים מהעידן הקודם.
והעניין הוא שאני ממש לא לבד. כמעט כל מי שאני מכיר צורך את הטלוויזיה שלו באופן דומה, חי מבינג' לבינג'. ומדובר עוד בשמרנים שעדיין מחוברים לכבלים/לוויין. יותר ויותר ממכרי כבר עברו לנטפליקס, וחלקם גם ויתר על הטלוויזיה כמכשיר לטובת המחשב האישי או הטלפון החכם. גם בנקודה הזו, מתברר, מדובר במיעוט מבוטל. 88% מהישראלים, על פי הסקר, עדיין צופים במכשיר טלוויזיה.
אז מה אני בעצם אומר? שמתברר - שוב - שאני מנותק. ולא באמת מכיר את הטעם הישראלי הרווח. ואם אצלי נפלה שלהבת, כמישהו שלא חי בתל אביב, וגם לא ניחן בטעם מעודן ואליטיסטי באופן חריג, מה יגידו אנשי טלוויזיה ועיתונאים החיים בלב לבה של הבועה? וזאת לגמרי בועה, כמו שמוכיח הסקר (או כל מערכת בחירות).
הניתוק הזה ממש לא נעצר בתחום הטלוויזיה. בסוף השבוע שעבר נערכה הופעה של עומר אדם באצטדיון סמי עופר, מול 30 אלף צופים. זה מספר בלתי נתפס, בעיקר בעידן שבו היצע המופעים נמצא בעלייה מתמדת ואומנים נאלצים להילחם על כל כרטיס. גם אם תאמרו שאדם הוא תופעה ייחודית, ברור שז'אנר הפופ המזרחי מצליח להביא קהל בשיעורים גדולים לאין ערוך מהרוק'נרול למשל. זה כבר לא ניצחון, מדובר בנוקאאוט מוחלט. השבוע, למשל, הייתי במופע של להקת רוק ותיקה, מוערכת וכזו שנהנתה מלא מעט להיטי רדיו לאורך השנים. המופע הזה שווק במשך מספר חודשים, ומשך בסופו של דבר כ–400 איש. אלה הפרופורציות.
ועדיין, במבחן המה “חשוב", גם זה שמתנהל בתוך הראש שלי, נוטים להתייחס ללהקה כזו כאל מיתולוגיה, בעוד את עומר אדם ודומיו שמים במגירת ההצלחה הרגעית והפחות חשובה. התוצאה היא שכשאני ניגש ליצירת סדרות דוקומנטריות כמו “צליל מכוון", ושוקל אילו מוזיקאים “משמעותיים" לצלם, אני משתף לא פעם פעולה עם קביעות היררכיות של קבוצה מצומצמת, שהתעלמה - לעתים במפגיע - מטעמו הרחב של הקהל.
נכון, באומנות אסור להיתלות רק במספרים ובהצלחה מסחרית, חייבים סוג של ביקורת ושיפוטיות, אבל נדמה שבתרבות הישראלית הלכו עם זה רחוק מדי. חלק מהמוזיקאים שנתפסים היום כמיתולוגיה, בעיקר אלה שפעלו בשנות ה–70, משכו בזמן אמת מאות בודדות של צופים להופעות. אבל בזכות תיווך של ההגמוניות התרבותיות השולטות הפכו לאגדה, שעה שמוזיקאים שהצליחו הרבה יותר מהם (יגאל בשן, שימי תבורי, אילנית ועוד) נשכחו עם הזמן.
בתחום הקולנוע המצב הזה רק מוקצן. כשיצרתי עם חברי את הסדרה התיעודית “חגיגה לעיניים" על תולדות הקולנוע הישראלי, הגענו למצבים אבסורדיים שבהם ציפו מאיתנו להתייחס באופן שווה לסרט כמו “סאלח שבתי", שצפו בו יותר ממיליון איש בשנת 1964, ולסרט כמו “לאן נעלם דניאל וקס", להיט גדול בקרב סטודנטים לקולנוע ונעלם עבור היתר.
בשורה התחתונה, תמיד היה פה נתק בין אנשים שכותבים על תרבות ובין אלה שצורכים אותה. והצעד הראשון בדרך לצמצום הנתק הזה הוא להיות לפחות מודע לו.