הבחור הצעיר עולה לבמה לבוש בחליפה ומתקשה להסתיר את ההתרגשות. תרועת חצוצרות מלווה אותו למקומו, וכשהוא פותח את הפה שקט משתרר באולם שמלא עד אפס מקום. עכשיו מתברר: זה קול ההיסטוריה. לזמר קראו זהר ארגוב, ולשיר "הפרח בגני", וזכייתו של זמר הקסטות האלמוני מראשון לציון בפסטיבל הזמר המזרחי בשנת 1982 סימלה את עלייתה של המוזיקה הים תיכונית, שכמו ארגוב נולדה בשטח ולאחר כברת דרך לא פשוטה קיבלה את הבמה הראויה וכבשה את המדינה. "הזכייה של זהר פתחה את כל השערים והפכה את המוזיקה המזרחית למוזיקה ישראלית לכל דבר ונתנה לה את החותמת הסופית", מסביר דן כנר, מנחה הפסטיבל המדובר.
פסטיבל הזמר המזרחי לא רק סייע בקידום המוזיקה הים תיכונית של ארץ ישראל השנייה לקונצנזוס, הוא גם גילה כוכבים כמו שימי תבורי, אבנר גדסי, עפרה חזה ואביהו מדינה. וכל זה נולד בזכות חזון של איש אחד: יוסף בן ישראל, אבי המוזיקה המזרחית שחוגג בימים אלו את יום הולדתו ה–90.
כמי שנולד למשפחה בוכרית וגדל בירושלים על תרבות אשכנזית, חקר בן ישראל את התרבויות המוזיקליות השונות והיה הראשון שיזם מופעי פולקלור מזרחיים. עם קום המדינה שידר בתחנת הרדיו קול ירושלים ובהמשך בקול ציון לגולה, תחנת השידור של הסוכנות היהודית שיועדה לעדות המזרח. "אתה מאמין שבתחנה הזו הקצו רק עשר דקות שידור לעדות המזרח וכל השאר היו לעדות האשכנזיות? זה בלתי ייאמן", הוא אומר. "בעשר הדקות שהקצו לי חשפתי לראשונה זמרים עיראקים, מרוקאים, תימנים וטורקים".
בשנת 1953 עבר לערוך ולשדר ב"קול ישראל" וייסד את המדור לפולקלור ולמוזיקה מזרחית, שנתן במה לזמרים מזרחיים שמסגרות אחרות סירבו לקבלם. בין התגליות שלו אפשר למצוא את ג'ו עמר, אריס סאן, פלפל אל מסרי ואהרן עמרם.
כשבקול ישראל השיקו את "פסטיבל הזמר והפזמון העברי" בשנת 1960, וביקשו לתת במה ליצירה העברית בדמות תחרות זמר בהשתתפות מיטב האומנים המובילים בישראל, בן ישראל לא יכול היה להתעלם מעובדה מרגיזה אחת: "שמתי לב שהרבה מהזמרים המזרחיים המזוהים עם המוזיקה הזו מודרים משם", הוא נזכר. "לא הבנתי למה שירים בעלי נטיות מזרחיות לא משתתפים בפסטיבל אלא רק שירים יותר אירופיים ופניתי לרשות השידור. אבל אף אחד לא נתן לי הסבר".
בן ישראל לא ויתר, ובשנת 1963 הגיש בקשה לוועדת השידורים ברשות השידור, לשקול הקמת פסטיבל זמר בסגנון עדות המזרח. "אם להם יש, למה שלנו לא יהיה?", הוא מסביר. "בהתחלה הוועדה התנגדה וטענה: 'למזרחיים לא מגיע פסטיבל משלהם'. נעלבתי, אבל לא נתתי לרעיון להיגנז". לאחר דחיות חוזרות ונשנות הצליח בן ישראל לשכנע את מנהלת חטיבת התוכניות, דרורה בן אב"י. זה לא היה פשוט, ורק כעבור שמונה שנים מפנייתו הראשונה החל חזונו להתממש.
"עד שסוף־סוף הפסטיבל יצא לדרך, נתקלנו בבעיה חדשה: הזמרים והזמרות פחדו להשתתף בפסטיבל, כי לא רצו להיות מקוטלגים כזמרים 'מזרחיים'. מה עשינו? דאגנו לשבץ זמרים מפסטיבל הזמר ה'רגיל', כמו ששי קשת ויפה ירקוני ועדנה לב, שלא היו מזוהים עם הסגנון המזרחי, כדי שידגישו שהמזרחיות היא רק במוזיקה ולא בעדת המשתתפים".
"אני בכלל ממוצא רוסי", מספרת הזמרת עדנה לב שהשתתפה בשני הפסטיבלים הראשונים. "אבא שלי שמע הרבה חזנות אז ספגתי ממנו את הסלסולים. אז כל זמר חלם להופיע בפסטיבלים המזרחיים, לא משנה אם הוא מזרחי או לא. זו הייתה השתתפות חובה לכל זמר מוביל בארץ, והייתה לי הזכות להשתתף בו. זו הייתה חוויה בלתי נשכחת".
"פסטיבל הזמר המזרחי היה די דומה לפסטיבל הזמר ה'רגיל', חוץ מסגנון השירים", מציין יגאל בשן, שזכה במקום הראשון בפסטיבל הרביעי עם "לקראת שבת". "ההבדל היחיד הוא שהפסטיבל המזרחי היה שייך לאדם אחד: יוסף בן ישראל היקר, שלחם בכל כוחו לתת את המקום לתרבות המזרחית".
"אמרתי ליוסף שהשם 'פסטיבל זמר מזרחי' מכניס את המוזיקה הזו לגטו", מספרת רויטל עמית, מנחת האירוע יחד עם מלאכי חזקיה ב–1978. "בדיעבד, אני מבינה שטעיתי בגדול, כי הפסטיבל פרץ את כל המחסומים למוזיקה המזרחית".
למרות כל הקשיים, ב–10 בפברואר 1971, ערב ט"ו בשבט נערך בבנייני האומה בירושלים פסטיבל הזמר הראשון בסגנון עדות המזרח, שנשא את השם "למנצח שיר מזמור". שם ישראלי שאינו מעיד על הפרדה עדתית. יתר הפסטיבלים נערכו בחנוכה. "מכיוון שלפסטיבל הזמר היה את יום העצמאות, החלטנו ששלנו יהיה בחנוכה, חג האור", מציין בן ישראל.
המלאך הטוב הופיע
בדברי הפתיחה שנשא על בימת הפסטיבל, הצהיר בן ישראל: "מטרת תחרות זו היא לקרב את הזמר המזרחי אל הקהל הרחב, לטפח ולעודד את יצירת הנעימה המזרחית, כדי שתשוב ותהיה גורם מפרה בתחום השיר והפזמון בישראל. ומטרה נוספת - חשובה לא פחות - להגביר את ההכרה בין שבטי ישראל ולחזק את ההבנה והאחדות".
הפסטיבל הראשון כלל 13 שירים מתוך 250 שהוצעו ונבחרו על ידי ועדת מוזיקאים מיוחדת ונציגי ציבור הקרובים לתחום הזמר. בין המשתתפים בוועדה היו יצחק נבון, יצחק (זיקו) גרציאני, אריה לבנון, לסלו רוט, אלברט פיאמנטה, עו"ד כהן צידון, יובל אלוני וציון צדוק (צמד דרום). "הוועדה התכנסה בבית המורה בתל אביב", נזכר פיאמנטה. "קיבלנו מאות סלילי הקלטות והאזנו להן שיר אחר שיר. כל אחד נתן ניקוד לשירים שהוא חשב שהם יותר מתאימים לתחרות. בחרנו את השירים רק לפי המילים והלחן, לא הביצועים, כי חלק מהשירים בוצעו על ידי המלחינים. לא ידענו מי הלחין מה, אלא רק אחרי שהשירים נבחרו, כדי לשמור על אובייקטיביות מקצועית".
"אפילו ערבים שלחו לנו יצירות", סיפר בן ישראל בראיון ל"מעריב" ב–1971. "גם תושבים מהשטחים ומרצועת עזה, רמאללה ויריחו. הצרה הייתה שכל שיר שהלחינו היה ערבי טהור ונמשך לפחות רבע שעה. הם לא התאימו למסגרת. מצד שני, נמצא אחד ששלח זמר חסידי. כנראה התבלבל וחשב שמדובר גם בלחנים ממזרח אירופה. היו שחיקו את הזמר היווני, פסלנו אותם. אבל דבקה בסגנון אירופי נתקבלה".
מלבד ששי קשת ועדנה לב, בין המשתתפים בפסטיבל הראשון היו גם עדנה גורן, אופירה גלוסקא, עליזה עזיקרי, דני מסנג, מוטי פליישר, רבקה זהר, שלישיית הגשש החיוור ולילית נגר, שהייתה הזמרת הראשונה שזכתה בפסטיבל עם השיר "המלאך הטוב יופיע", שעיבד אריה לבנון.
"באותה תקופה ילדתי את בנותי ומיעטתי להופיע", משחזרת נגר, "כשיוסף צלצל אלי והציע לי להשתתף בפסטיבל, סירבתי. אבל הוא התעקש ולא הרפה, אז הסכמתי בלב לא שלם. השיר 'המלאך הטוב יופיע' נפתח במילים 'הבית הזה שלנו'. המנגינה נשמעה לי טובה, אבל לא התחברתי לטקסט. אז יוסף פנה לאברהם בר עוז שכתב 'המלאך הטוב יופיע, ובשורה טובה ישמיע', שזה נשמע הרבה יותר טוב. החלטתי ללכת על זה, אבל לא האמנתי שהשיר יזכה. זו הייתה הפתעה גדולה ומשמחת עבורי".
"למרות שהמוזיקה הזו לא הייתה הז'אנר שלי, למידת השירים הייתה טבעית לגמרי עבורי", מספר מסנג, שהשתתף בשני הפסטיבלים הראשונים. "המוזיקה שבפסטיבל הייתה ישראלית לחלוטין, ולא הבנתי מדוע היה צריך ליצור פסטיבל נפרד, כאילו מוזיקה 'מזרחית' שונה במהותה ממוזיקה 'לא מזרחית'. זה הצביע על בעיה חברתית, וזה צרם לי".
"יומיים לפני הפסטיבל לוליק לוי, תמי ספיבק ואני עברנו תאונת דרכים בדרך להופעה, ופינו אותנו לבית חולים באשקלון", נזכרת גלוסקא, ששרה את "לכה דודי" והייתה בחודשי ההריון הראשונים שלה. "לא ידעתי מה אעשה ובסוף הסוויתי את הפצעים באיפור. החבישה ביד הוסתרה עם השרוול הארוך של השמלה, וכך הופעתי בפסטיבל ואיש לא שם לב. הפסטיבלים היו חוויה עצומה, ועל הכל ניצח ביד רמה המפיק הגדול יוסף בן ישראל".
1,500 לירות
"יוסף הוא האבא והאמא של הפסטיבל המזרחי", אומר אריה צוברי, יד ימינו של בן ישראל וממפיקי הפסטיבל. "אני הייתי אחראי על ההצבעות. כדי לקיים את ההצבעות נאלצנו לסחוב עד בנייני האומה מכונה כבדה שבה קיימנו את ההצבעה הכללית דרך ספחים, כמו בחירות לקלפי.
"היינו מקיימים שישה מופעים של הפסטיבל: חמישה בבסיסי צה"ל עם פלייבק נגינה בלי תזמורת ומופע בפני אזרחים בפריפריה. המופע המרכזי היה בבנייני האומה, עם תזמורת מלאה ושידור טלוויזיוני. בסופו שקללנו את כלל ההצבעות מששת המופעים והגענו לתוצאות. יכול להיות שזמר זכה בבסיסים במקום הראשון אך בשידור בבנייני האומה, שם היה להצבעות יותר משקל, הוא זכה בפחות ניקוד והפסיד".
הפרס למקום הראשון היה 1,500 לירות, סכום גדול יחסית לאותם ימים. לזוכה במקום השני הוענקו 1,000 לירות, והשלישי הסתפק ב–500 לירות. המנהל המוזיקלי של הפסטיבל היה לא אחר מאשר משה וילנסקי, מי שהיה אמון בין היתר על ניצוח תזמורת קול ישראל הקלאסית. "בכוונה בחרנו במוזיקאי רציני כמו וילנסקי לנצח על התזמורת", מסביר בן ישראל. "רצינו להראות שמוזיקאי אירופי נחשב יכול לנצח על מוזיקה בסגנון מזרחי ולקרב בכך את המוזיקה הזו לקונצנזוס". למוזיקאי והמנצח אריה לבנון, שניצח על מספר פסטיבלים, יש הסבר קצת שונה: "כל מנצחי הפסטיבל היו ממוצא אשכנזי, כי פשוט לא היו מנצחים ממוצא אחר".
הראשונה שזכתה להנחות את הפסטיבל הייתה שכנתו וידידתו של בן ישראל עוד מימי שכונת הבוכרים בשנות ה–40 ומנחת תוכניות הרדיו שלו לאורך השנים - רבקה מיכאלי. "מכיוון שהכרנו לא מעט שנים, הוא מיד הציע לי להנחות את הפסטיבל. זה נראה לו ברור וטבעי, ולי זו הייתה זכות גדולה", מספרת מיכאלי ומוסיפה: "הפסטיבל הראשון לא שודר בשידור חי ברדיו, אלא שודרו רק 20 דקות ממנו כמה ימים אחרי. מאחר שהוא יצר הדים כל כך רבים, הקהל התלונן בפני רשות השידור וביקש לשמוע את כל הפסטיבל במלואו. רק אז הם נכנעו והסכימו לשדר את כל הפסטיבל. בהתחלה די זלזלו ברשות בפסטיבל הזה, לא העריכו אותו מספיק".
מיכאלי השתתפה בתוכנית "ניקוי ראש" במערכון על הפסטיבל, שכלל את מטבע הלשון הבלתי נשכח "ורק ירושלים 02", שהיה מבוסס על שירו של הזמר מיכאל סינואני מהפסטיבל החמישי, "קלת רגליים". "המערכון של 'ניקוי ראש' הזניק לי את השיר ואת הקריירה, כמובן כהמשך לפרסום מהפסטיבל", מצהיר סינואני. "זו הייתה התקופה הכי משגעת בקריירה המקצועית שלי".
"למרות שהפסטיבל הראשון שודר בטלוויזיה רק כעבור מספר ימים, לא הייתה לו מספיק נוכחות והוא לא יצר מספיק הדים. הם החליטו לשדר את הפסטיבל הזה, שכולו בעברית, במסגרת מועד שידורי הטלוויזיה בערבית", מספר בן ישראל. "הציבור התנגד לאפליה הגזענית הזאת, ורק מהפסטיבל השני והשלישי, כשהפסטיבל שודר בטלוויזיה העברית, הוא התחיל להכות גלים".
הגלים הגבוהים הביאו לכך שהפסטיבל נערך בין השנים 1971–1982 (ועוד פעם אחת ב–1985). הוא סיפק כמה מהלהיטים הגדולים של המוזיקה הישראלית: "סוד המזלות", "כינור דוד", "מנגן ושר", "יעקב התמים", "ארץ אהובה", "לקראת שבת", "זמר בודד הוא הלב" ועוד, וגם נתן את הבמה לכמה מהכוכבים הגדולים של הזמר המזרחי, בהם שימי תבורי, אבנר גדסי, עפרה חזה והיוצר הצעיר אביהו מדינה, ששיריו ניצחו ברוב הפסטיבלים.
"הפסטיבל עשה אותי", קובע מדינה. "בלעדיו לא הייתי קיים, כי לא היה מקום אחר עבורי. עד הפסטיבל לא היה מקום למוזיקה שלנו. האשכנזים חשבו שאנחנו לא צריכים לשיר בסגנון שלנו, שנתרגל לסגנון האירופי ונתאהב בו ונשכח מה שאנחנו אוהבים".
"הפסטיבלים המזרחיים עשו לי את הקריירה והוציאו אותי לאור", קובע גם שימי תבורי, שזכה פעמיים בפסטיבל. "בפעם הראשונה זכיתי עם 'שחורה ונאווה'. זה היה כשהטלוויזיה הייתה בשחור־לבן, וכל המדינה צפתה בערוץ אחד. יום אחרי השידור כבר לא יכולתי ללכת ברחוב".
"הפעם הראשונה שנתנו לי צ'אנס להופיע בפסטיבל כלשהו הייתה בפסטיבל המזרחי", מספר היוצר והזמר איתן מסורי. "התחננתי בפני אביהו מדינה ובן ישראל שייתנו לי לשיר את 'כינור דוד', אבל הם אמרו ששימי תבורי תפס אותו. אז הופעתי עם השיר 'חגיגת הולדת'. עליתי לבמה עם קלידים ועשיתי תנועות של אלטון ג'ון, כי לא באמת ידעתי איך מתנהגים על הבמה הזו".
"למרות שהפסטיבלים קוטלגו כגטו מוזיקלי, הם עשו לי שירות אדיר לקריירה", מוסיף גם אבנר גדסי שזכה פעמיים במקום השני. "השירים שבוצעו שם עשו היסטוריה ופרצו גבולות".
זמר של מדינה שלמה
ב–1982 ביצע גדסי את "איומה בהר המור" והפסיד ל"הפרח בגני". "הוועדה הימרה שהשיר יזכה בפסטיבל", מספר המלחין יהודה בדיחי. "יגאל חרד המעבד עבד קשה על העיבוד, אבל כשאבנר הגיע להופיע בפני חיילים בבסיסים, שמענו שהפלייבק נשמע אחר מהעיבוד המקורי, פחות ניואנסים מזרחיים שעליהם שקדנו. אני חושב שבגלל זה בבסיסים השיר לא זכה במקום הראשון ובבנייני האומה, עם התזמורת המושקעת, הוא זכה. אבל בשקלול הסופי הוא הפסיד במעט נקודות לזהר ארגוב".
"החלום שלי היה לזכות בפסטיבל המזרחי", סיפר ארגוב לעיתונאי אילן שאול בראיון למגזין "להיטון" רגע אחרי הזכייה. "היו שם זמרים שכבר הופיעו על המסך, והייתה לי הרגשה שהעין של האנשים תידלק על אלה שהם מכירים. כשקיבלתי את 12 הנקודות בטבריה וברמת אליהו, ידעתי שזה הקהל שלי. גם בבנייני האומה יכולתי לקחת את 12 הנקודות, אבל הייתה שם האטרקציה של הילדים שרקדו עם אבנר גדסי".
"כששמעתי את זהר מבצע את 'הפרח בגני' הרגשתי בתוך תוכי שיש פה משהו מיוחד, משהו שעתיד לעשות היסטוריה", מספר דן כנר. "זו לא הייתה עוד זכייה מוזיקלית, זו הייתה הפעם הראשונה שזהר באמת פרץ את כל הגבולות והפך לזמר של מדינה שלמה".
"תוצאות הזכייה הגיעו אלינו, לנגנים, עוד לפני שפורסמו על ידי המנחה", מגלה המעבד יגאל חרד. "אביהו מדינה יוצר 'הפרח בגני' ישב מולי ונעץ בי מבטים כדי שאסמן לו אם זכה או לא. לא יכולתי, כי זה היה אסור, אבל בסוף השחלתי קריצה ומבט קטן שכן".
"זהר היה עוף מוזר בקרב החבורה שהשתתפה בפסטיבל", נזכרים הצמד שוקי ודורית שהשתתף בפסטיבל, "מכיוון שגם אנחנו היינו אאוטסיידרים כי לא השתייכנו לז'אנר, התקרבנו אליו. הוא היה מרוחק וחסר ביטחון ולא הרגיש שיש לו סיכוי לזכות, בשל חוסר הניסיון בפסטיבל כזה גדול. לנו היה ברור שיזכה".
"עד היום אני אוכל את הלב מהפסטיבל הזה ומהשיר הזה", מספר משה בן מוש, שהלחין את "הפרח בגני" עם מדינה, "הגעתי לבנייני האומה עם המשפחה והחברים והתגאיתי ששיר שלי מופיע בפסטיבל. אבל כשדן כנר הציג את השיר, הוא אמר: 'שירו של אביהו מדינה, מילים ולחן' והשמיט את השם שלי. רציתי לקבור את עצמי מהבושה. אביהו כמובן דאג לתקן אותם אחרי הפסטיבל, ובתקליטים שמי מופיע כאחד ממלחיני השיר, אבל תחשוב שכל המדינה צפתה בטלוויזיה כשאמרו מילים ולחן אביהו מדינה, וזה מה שנצרב בתודעה".
הזמר אורי שבח, שבעיני רבים נחשב לאחד מכוכבי הפסטיבלים וזכה בו פעמיים עם "ארץ אהובה" ו"עיר כלה", משחזר: "כל המדינה צפתה בפסטיבל הזה, הרבה יותר מהפסטיבל הרגיל. למרות זאת, הפסטיבל המזרחי לא קיבל את הכבוד שראוי לו מטעם קול ישראל. כנראה רצו ליצור פה 'ישראלי חדש' שיהיה יותר אירופי ופחות מזרחי".
"בזמן אמת לא כל כך התייחסו ברצינות לפסטיבל המזרחי", מעיד גם המוזיקאי שמעון כהן, ממנצחיו וממנהליו המוזיקליים. "הוא נתפס כסוג של אאוטסיידר של הפסטיבלים הרגילים. אבל כמובן שבפועל הוא היה חשוב וסיפק כמה מהיצירות הנפלאות ביותר במוזיקה הישראלית".
הקיבוצניק המזרחי
"יוסף בן ישראל פנה אלי ליצור שיר לפסטיבל המזרחי", סיפר המלחין שייקה פייקוב בראיון שקיימתי עמו לפני כשנה וחצי, "אמרתי לו: 'יוסף, מה לי ולזה?'. בסוף הוא שכנע אותי, וחיברתי את השיר 'בואו ונשיר אחים' שביצע ששי קשת בפסטיבל השני וקטף את המקום הראשון". "זכיתי באותה שנה בכל הפסטיבלים", צוחק ששי קשת, "אבל הכי מוזר היה שששון קוסובסקי, הקיבוצניק מגליל ים זכה בפסטיבל הזמר המזרחי".
"בפסטיבל הבא יוסף ביקש שוב שאלחין שיר", סיפר פייקוב. "אמרתי לו: 'אני פולני, אתה רוצה שהמזרחים יכעסו עלי שאני לוקח להם את הזכייה? זה שלהם, לא שלנו, הישראלים. תשאיר להם את זה. עשר שנים אחרי זה זכה ההוא ששר עם קול של מסור מקולקל. נו, איך קוראים לו? זהר ארגוב".
"בפסטיבל שעליו ניצחתי התעסקתי רוב הזמן בעבודה עם מיטב הזמרים המזרחיים", מספר ננסי ברנדס על פסטיבל 1985, שנערך בהיכל התרבות ברמלה, "הרגשתי שם בבית, אבל החשיבו אותי כמעבד של השחורים. הצד האשכנזי התייחס לפסטיבל כנחות ולא כישראלי".
גם שלישיית שוקולד מנטה מסטיק (ירדנה ארזי, לאה לופטין ורותי הולצמן), שלא זוהתה עם הזמר המזרחי, השתתפה בפסטיבל. "בפסטיבל השישי שבו זכינו במקום השלישי עם 'שיר היין', האמרגן שלנו פשנל התעקש שנעלה לבמה עם בקבוקי יין, והתבאסנו מזה", משחזרת ירדנה ארזי. "הרגשנו מטופשות. מאחר שלא זכרנו את הטקסט, כתבנו אותו על הבקבוק כנקמה קטנה, וכך הופענו".
מי שכן נודעה בזמר המזרחי אך לא הוזמנה להשתתף בפסטיבל הייתה להקת צלילי העוד. "כנראה היינו 'מזרחיים' מדי לפסטיבל", אומר רמי דנוך, סולן הלהקה. "כשהזמינו אותי להשתתף בפסטיבל ב–1982, רציתי לבצע שיר עם הלהקה שלי, אבל התנו את ההשתתפות שלי בכך שאבצע את השיר 'קסם המזרח' עם משה ענקי, שהיה מזוהה יותר עם זמר תימני. הסכמתי. השיר הפך ללהיט וללא מעט קאברים, אבל לא זכה. עד היום אני בטוח שהוא היה צריך לזכות בפסטיבל".
עוד שיר שהפך ללהיט הוא "יעקב התמים", הידוע גם בשם "אל תירא ישראל". "יגאל בשן היה אמור לבצע את השיר, אבל הוא היה חייל, וצה"ל לא הסכים לשחרר אותו, אז יוסף בן ישראל הזעיק אותי למלא את מקומו", נזכר משה הלל ("הצנחן המזמר"), "היו לי יומיים ללמוד את השיר, ומכיוון שלא הספקתי, כתבתי על כף היד את המילים וכך ביצעתי אותו. השאר היסטוריה".
לא רק זמרים התגלו בפסטיבל, גם זמרות: "אחת הזמרות המפוספסות אך המדהימות שנולדו בפסטיבל היא ללא ספק שרה בדישי", מספר יהודה בדיחי, שהלחין את "אגדת שלום שבזי". "רפי בן משה ויוריק בן דוד הביאו אלי זמרת אלמונית שלא הכרתי, יוצאת להקה צבאית. ביקשתי ממנה לשיר, וכשהיא פתחה את הפה, אמרתי 'וואו!'. היה לה קול פעמונים, גוון קול חלומי ואינטליגנטי. ידעתי שזו הזמרת היחידה שראויה לבצע את השיר שלי. כל עשרות הביצועים שהוקלטו לשיר אחריה לא השתוו לביצוע שלה".
כבודה של בדישי במקומו מונח, אבל הזמרת הכי גדולה שהתגלתה בפסטיבל הייתה נערה בת 17 משכונת התקווה העונה לשם עפרה חזה. "הפסטיבל תרם תרומה גדולה לקריירה של עפרה", מסביר מנהלה האישי בצלאל אלוני. "היא ביצעה את 'שבת המלכה' במקביל להופעותיה בסדנת תיאטרון שכונת התקווה, ויום למחרת הפכה לכוכבת ענקית".
האיומים של האמרגנים
אבל ההשתתפות בפסטיבל לא הייתה חותמת להצלחה. תשאלו את ראובן ארז שביצע בו את "סוד המזלות". "הלבישו אותי בלבוש של אלביס ואמרו לי לנוע כמו רקדן דיסקו, בתנועות הכי לא הולמות את השיר", סיפר בראיון שקיימתי איתו לפני כשנתיים והוסיף, "כיום לא הייתי משתתף בפסטיבל".
מי שנושא גם הוא טראומה מהפסטיבל אבל מתייחס אליה בהומור, הוא ניסים גרמה, שהדואט שביצע עם עליזה עזיקרי ז"ל בפסטיבל השביעי, "כי רב להושיע" קטף את המקום השני. "החלוקה הייתה שאני אשיר חצי מהשיר, ועליזה חצי. מה שלא ידעתי זה שהסאונדמנים השתיקו את המיקרופון שלי ורק בפזמון הגבירו, כך יצא שלא שומעים אותי שר את הבתים. לאחר הביצוע ירדתי גאה כמו תרנגול מהבמה, ורק אחרי זה התברר לי שבכלל לא שמעו אותי שר. זה הכניס אותי לטראומה בזמנו".
"לא כל כך אהבתי את כל העיבודים המוזיקליים", מספר הזמר מוטי פליישר שהשתתף בפסטיבל הראשון עם "אהבה גן נעול היא" ו"שימי ענק" (דואט עם יפה ירקוני). "המעבד אריה לבנון שעבד איתנו באולפן קצת הגביר את המוזיקה מעל קולות הזמרים, אולי כדי להדגיש את העיבוד התזמורתי. וחבל".
"היו בפסטיבלים הללו כל כך הרבה בעיות מבחינה מוזיקלית", מסביר המוזיקאי המלחין שמעון כהן, שניצח על הפסטיבל התשיעי. "לקחו תזמורת קלאסית וכתבו לה תפקידים של מוזיקה מזרחית, ובמקביל התזמורת של זוזו מוסא לא ידעה לקרוא תווים, אז הייתי צריך לעבוד גם איתם על זה. הנגנים היו בעלי שמיעה אבסולוטית וקלטו מיד את התפקידים המוזיקליים. הם היו פנומנליים בצורה יוצאת מהכלל. למזג אותם עם התזמורת הקלאסית הייתה בעיה, אבל החבר'ה של זוזו מוסא השתלבו בצורה מצוינת ובקלילות".
בשלהי שנות ה–70, ימי השיא של הפסטיבל, הביקוש להשתתף בו היה כה רב, עד שנשקפה סכנה לחייו של בן ישראל. "כל מיני אנשים מפוקפקים ואמרגנים צלצלו אלי ואיימו שאדאג לשבץ את האומנים שלהם בפסטיבל", הוא מספר. "זו הייתה תקופה משוגעת".
אחד האיומים הבולטים, כפי שנזכר אריה צוברי, הגיע מהזמר ג'קי מקייטן ז"ל. "בפסטיבל האחרון ב–1985 ג'קי מקייטן, שכתב את השיר 'סלסולים' ('אני מראש העין'), רצה לשיר אותו, אבל יוסף סירב. אז ג'קי אמר בפירוש: 'אם אתם לא נותנים לי לשיר את השיר, אני עולה לבמה עם פח של שמן ושורף את עצמי'. בסוף נתנו לו לשיר, והוא ביצע אותו פנטסטי וקטף את המקום השני".
באותו פסטיבל השתתף שוב זהר ארגוב, הפעם עם השיר "מלאך ושטן" והגיע רק למקום השמיני. מי שזכה היה חיים משה עם "עד כלות הנשימה". "יוסף בן ישראל הוא איש חזון שראה את הנולד", מספר חיים משה. "הוא אדם ישר שהבין שהמוזיקה והתקשורת שייכות לכולם. בעצם העשייה שלו הביא הרבה אושר, שמחה וכבוד לקבוצה גדולה באוכלוסייה שעד אז כמעט ולא היה לה ייצוג בתקשורת. אני יכול רק להגיד לו תודה ענקית".
רבותי, ההיסטוריה חוזרת
בשנת 1982 חלו שני שינויים בפסטיבל: שמו השתנה ל"דרור - למנצח שיר מזמור", כדי להנציח את זכרה של דרורה בן אב"י, ממייסדות הפסטיבל. ואת מקומו של בן ישראל כמנהל המחלקה המזרחית בקול ישראל תפס יואל רקם.
"בין רקם לבן ישראל הייתה תחרות עזה", מספר צוברי. "כשרקם תפס את הפיקוד, הוא דחק את בן ישראל הצדה והחליט לשנות את אופי הפסטיבל. אבל הפסטיבל שעשה ב–1983 לא הצליח לו".
שנה אחר כך לא התקיים האירוע בגלל שביתת הנגנים, ובשנת 1985 הוזמן בן ישראל שוב על ידי רשות השידור לקיים את פסטיבל הזמר המזרחי בפעם האחרונה.
"הגשתי שירים לפסטיבל של 1985 לפי התקנון, אך הוא תוכנן מתחת לרדאר", מספר דנוך. "כשגיליתי את זה פניתי בתלונה להנהלת רשות השידור. בן ישראל טען שלא שלחתי שירים לפי התקנון. מכיוון שהתשובה המזלזלת לא הייתה מקובלת עלי, שכן השירים שלי הושמטו מהרשימה בשל קומבינות וקונספירציות, הגשתי יחד עם עורך דין תביעה בבג"ץ נגד רשות השידור. הרשות ניסתה להגיע איתי לפשרה, והציעו לי להשתתף בפסטיבל עם שיר לפני אחרון. סירבתי, כי מדובר בעניין עקרוני. השופט בבית המשפט העליון פסק שאם אני רוצה להמשיך בדיון ולבטל את הפסטיבל, אני צריך להפקיד ערבות של 20 אלף דולר, כי רשות השידור מכרה את זכויות הפסטיבל לאמנות לעם. לא היה לי שקל בכיס אז החלטתי לרדת מהעניין. בסוף התקיים הפסטיבל ואני עדיין עם עוגמת נפש מכל הסיפור" (בן ישראל וצוברי ציינו בתגובה שהם אינם זוכרים את המקרה).
כך, בטעם חצי מר נערך הפסטיבל האחרון. "הוועדה החליטה שהאירוע מיותר", הסביר בן ישראל את ההחלטה לבטלו. "הם טענו שהוא עולה הרבה כסף והמציאו כל מיני סיפורים, אז ירדנו מזה", מוסיף צוברי.
בדצמבר 2016, ביוזמת שרת התרבות מירי רגב ובהפקת טלי אשכולי, הוחלט לקיים מופע מחווה לפסטיבלי הזמר המזרחיים, "למנצח שיר מזמור", שבמסגרתו קיבל בן ישראל מגן הוקרה. "מה שרגב עשתה זו הייתה חלטורה לדעתי", אומר צוברי.
לאורך השנים לא היה ספק באשר לתרומת הפסטיבל להפיכת הזמר המזרחי לחלק מהקונצנזוס, אולם הדעות היו חלוקות בשאלה אם השירים שהשתתפו בו עונים על ההגדרה של מוזיקה מזרחית. "זה רחוק מלהיות מזרחי", קובע שמעון כהן, "זו לא מוזיקה של רבעי טונים, זו מוזיקה ים תיכונית שנוצרה כאן בארץ". גם בדיחי שותף לדעה זו: "להגדיר את המוזיקה הזו כמזרחית יהיה חטא, אבל לא הייתה דרך להשמיע את המוזיקה המזרחית מלבד הפסטיבל. בן ישראל נתן לנו, היוצרים והאומנים בני עדות המזרח, את הסיכוי שישמעו אותנו, שישמיעו אותנו, שיקליטו לנו שירים. הפסטיבל לקח את הגזענות ובעט אותה לכל הרוחות".
"הפסטיבל היה השער הגדול של המוזיקה המזרחית", קובע צוברי. "לפניו לא הייתה הכרה בעסק הזה. תמיד זלזלו בפסטיבל וטענו שהשירים המבוצעים בו הם פח אשפה ולא לרמה של המוזיקה הישראלית והמערבית, אבל אנחנו תמיד טענו שהמוזיקה המבוצעת בפסטיבל היא ישראלית שנוצרה בישראל על ידי יוצרים ישראלים שנולדו וגדלו פה. אז איך אפשר לקרוא לזה מוזיקה מזרחית?".
"בן ישראל היה איש כל יכול באותה תקופה, והוא בא מתוך המערכת, ולכן הצליח בסופו של דבר לחולל את המהפכה הגדולה בתפיסה", מסביר פרופ' אדווין סרוסי מהחוג למוזיקולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים. "הוא ראה בפסטיבל עשיית צדק בייצוג עדות המזרח. אגב, עדות המזרח זה מונח שגוי, המצאה של הסוציולוגיה הישראלית מלפני קום המדינה. גם לקרוא למוזיקה הזו מזרחית זה עוול לשאר עדות המזרח, כי גם הלדינו לדוגמה שייכת לעדות המזרח.
"בן ישראל השמיע את קולם של הספרדים ה'אחרים'. הוא קרא לפסטיבל בשם זה כי זה היה השיח ההגמוני שהיה מקובל באותם זמנים, המונח הזה נכפה עליו ולא הייתה לו ברירה. יוסף נתן ביטוי לאומנים וליוצרים בני עדות המזרח שבפסטיבל הרגיל לא היה להם סיכוי להשתתף. הוא פתח להם את הדלת".
יותר משלושה עשורים חלפו מאז שנדמו הצלילים של פסטיבלי הזמר המזרחיים שנולדו מתוך הצורך לתת ביטוי ליוצרים ישראלים שקוטלגו כשונים בשל עדתם וסגנונם המוזיקלי. נדמה שאותה מהפכה שיוסף בן ישראל יזם בחירוק שיניים ושנתפסה בזמן אמת כאידיליה חסרת סיכוי, הצליחה לחדור עמוק אל לב הקונצנזוס הישראלי שהפך מאויב לאוהב. את צלילי המהפכה אפשר לשמוע עד היום מהדהדים בפיהם של אומנים כאייל גולן, שרית חדד ועומר אדם שחבים, ולו במעט, את מעמדם הרם גם לחזונו של איש אחד לשוויון תרבותי הוגן.