הזמר עידן רפאל חביב הוא סוג של גאון, ואני מוכן לחתום על זה. אפשר לספור על כף יד אחת את האמנים הישראלים שמצליחים באמצעות טקסט או מנגינה לפלוש לאזורים בלתי מוגנים בלב ובתודעה, לקלף את קליפות הנשמה, ולתת למחשבות לעוף עם הרגש לכל הכיוונים. חביב הוא אחד מהם. את יצירותיו המורכבות והעמוקות הוא מגיש בפשטות וברוך. כאיש של מילים, הוא נובר עמוק־עמוק בנבכי נשמתו, כדי לשחרר אמת הטמונה בו, ולתרגם אותה לצלילים ומילים שהופכים, באורח כמעט מאגי, קלים לעיכול עבור המאזין.
באלבומו החדש, השלישי, "קולות הנושמים", שיוצא כחמש שנים מאז קודמו ("לאבד עניין בזמן"), נותן חביב למאזיניו קורטוב מעולמו הפנימי, הקמעה מלנכולי־קמעה אופטימי, ועוטה על עצמו, בפאסון האופייני לו, אדרת פיוטית של שאנסון צרפתי, פולק ישראלי ונגיעות אתניות. כשעל כל אלה מנצחת יד אלקטרונית רכה, שנוסכת נופך עדכני ובלתי שגרתי, השזור היטב בקולו הנעים.
הוא כואב את השגרה ב"קולות הנושמים", שיר הנושא הפותח את האלבום, מתייסר מגעגועים לאהובתו ב"נדיה", רומנטי ב"לה בוהם" (מעין הומאז' לשנסון הקלאסי של שארל אזנאבור), יורה בדידות ב"מחשבות על אהבה", מלנכולי ב"אין כבר סתם" (שהפך ללהיט האלבום) וקנאי ב"מי נגע בך".
קשה להפריד את השירים באלבום זה מזה, שכן השלם שווה יותר מסך חלקיו, ובעיקר מציגים את החולשות, השבריריות, כמו גם התקווה והחוסן של המשורר בהתמודדות עם הקושי שנקרא חיים.
בשורה התחתונה: מדובר באלבום אישי מאוד, פשוט במורכבותו ומורכב בפשטותו, שמציג יוצר רגיש ביותר ששם את כל הקלפים על השולחן ומציג לנו את עצמו כמו שהוא: מצולק, פגוע, אך שלם עם עצמו ועם המציאות.