פרולוג
אף אחד לא שאל אותי בשבוע שעבר איזו מתנה אני מבקש ליום ההולדת שלי. בלי לשאול נתנו לי ספרים. כבר שבעה עשורים אני מקבל במתנה ספרים לימי ההולדת שלי, ואין מי ששואל מה להביא לי.
אז השבוע קיבלתי את הספר של אליהו הכהן, "אהבת ציון - מכמנים בידיעת הארץ". אוצר בלום של הכהן הגדול שכולו זרוע בפרחי אהבה לארץ, לתולדותיה וכמובן לשיריה.
זו ההקדשה שכתבה לי מי שנתנה לי את הספר, נעמי פולני המלכה האם:
לאבי היקר
מנעמי הגם–כן
והמאוד אוהבת.
נו, תגידו: מה צריך הבן אדם יותר מזה?
אז הנה יש: ספר שירים שקיבלתי ממי ששמעה שאני מתכוון לרכוש אותו, והזדרזה והקדימה אותי ונתנה לי אותו ביום ההולדת שלי. הספר נקרא "תחום המושב" ובו שירים שכתב אחד, דורון כהן שמו. מחשש שידבק בי כתם של ליקוק וחנפנות לא ארחיב יותר, וחבל.
שם
כשאני רוצה לומר את האמת
אני ממציא סיפורים
ומשקר.
כאן
כשאני ממציא סיפורים
ומשקר
אני אומר את
האמת.
כל עניין הספרים הזה התחיל לפני המון שנים, כשמלאו לי 4 ודודתי מניה הביאה לי את "עלילות מיקי מהו" של אברהם שלונסקי. מאותו הרגע התחיל הילד הנודניק - זה אני - לדחוף את הספר לידיו של כל מי שהיה בסביבה ולהכריח אותו לקרוא בקול רם, כשהוא - זה אני - מדקלם עם הקורא. ממש הלוחש לגדולים.
ערב טוב, קהל נכבד!
ערב טוב מזוג נחמד,
שכמוהו לא נברא...
אך עשו נא הכרה!
שמי הוא: פיט!
ושמי הוא: פוט!
שמנו יחד הוא: פיטפוט!
באנו הנה וכעת
שנינו יחד נפטפט.
פיט!
פוט!
פיט!
פוט!
זוג מארץ ליליפוט!
הספר שקיבלתי ליום הולדתי החמישי היה בשבילי כמו רכיבה על אופניים. בהתחלה נעזרתי בגדולים, אבל אחרי זמן קצר כשנמאס להם להקריא לי שוב ושוב, ויתרתי על שירותם והתחלתי לקרוא לעצמי בעצמי.
קראו לספר הזה "גן גני".
תמונה ראשונה
"גן גני", שערך וליקט לוין קיפניס ביחד עם ימימה טשרנוביץ, היה האייפוד שלי. הוא היה רצוף בשירים, סיפורים, בדיחות, משחקי חשיבה וחידות:
סבתא לובשת
שמלות נאות,
מי יפשיט אותה -
ישפוך דמעות.
התשובה? בצל!
פתרתי את החידה בקלי קלות. טוב, זו לא חוכמה, כי החידה הופיעה אחרי הסיפור "מה זרע עידו", ואחרי הפתגם החינוכי: "ילד, ילד, אמור מדוע - אסור לדרוך על הזרוע?" שאותו, כך ממליצים המחברים בהערות והסברות לאמא שמופיעות בתחילת הספר, "שנני לילדך". רק אחרי הרבה שנים גיליתי שבאותו דף הערות והסברות לאמא, הופיעו כל התשובות לכל החידות וכל הפתרונות האפשריים למשחקי החשיבה. ואני, שהייתי בטוח שאמא שלי היא הכי חכמה בעולם, לא יודע אם היא לא נעזרה בדף הזה כדי לפתור את החידות.
בחצר מחטטת,
גרעינים לוקטת,
לוקטת, נוקרת,
"קור–קור–קור"
היא אומרת
רמז: החידה מופיעה אחרי הסיפור "מעשה באפרוח שהלך לבקש אם אחרת".
שבעה נכנסו לפרדס/ לא לקטוף ולא לטפס.
יצא לקראתם בחורון טל/ והריק לפניהם מלוא הסל.
קפצה צילה, הושיטה יד/ וקטפה רק תפוז _______
וקל רגליים זה אפרים/ רץ וחטף תפוזים _______
ובעל הכיפה, שמו יושה/ ראו, קיבל תפוזים _______
וברכה, לה מטפחת נאה/ שמחה שקיבלה תפוזים ______
ונטע, ילדה זריזה וגמישה/ נפלו בחלקה תפוזים ______
וקטן זה ששמו אלישע/ זכה וצבר תפוזים _______
וזיוה - חמודונת וחביבה/ אספה אליה תפוזים _______
את הקטע "שבעה נכנסו לפרדס", אהבתי מאוד. בגיל 5 כשקראתי והבנתי והשלמתי את המילים החסרות, זה היה גם אתגר, גם שעשוע וגם גרם לי אושר גדול. בינינו, זה בעצם מה שאנחנו רוצים ומחפשים גם הרבה אחרי גיל 5, לא?
ואולי אולי הבית האחרון הוא שהשפיע עלי ועיצב אותי. לך תדע.
מי יודע לספור תפוזים?
מי שיודע לחרוז חרוזים!
מי יודע לחרוז חרוזים?
מי שיודע לספור תפוזים!
תמונה שנייה
לוין קיפניס נולד בעיירה אושומיר שהיום היא באוקראינה, לפני 124 או 128 שנה. תלוי למי מאמינים, כי יש עדויות שמופיעות בכתב ידו לכך שנולד ב־1890, ויש תעודת זהות שבה כתוב שנולד ב־1894. אם נתבסס על העובדות הכתובות שלו, אז הוא נפטר בגיל 100, ב־20 ביוני שזה השבוע, לפני 28 שנים.
האיש הזה כתב ופרסם עד כמעט יומו האחרון. לפני שהתעייפתי והתבלבלתי, הצלחתי לספור 215 ספרים שכתב. מ"מעשה בתפוח שהלך לשוח" ב־1916 ועד "שם שועלים יש" ב־1990.
החדשות מעניינות מאוד, חביבי, התרנגול!
הכריזו על שלום בעולם.
אין מלחמה בין עם לעם.
אין תגרה בין איש לאיש, וגם חיות היער כרתו ביניהן ברית שלום.
מעניין מאוד! - אמר התרנגול - חדשות כאלה - ובכן אני יורד.
יפה! יפה! - קרא השועל בשמחה.
כן, כן, אני יורד - קרא שוב התרנגול, אך פתאום זקף את ראשו.
מה יש? מה יש? שאל השועל.
שם כלבים אני רואה רצים אל היער...
כלבים? קרא השועל בחרדה - ובכן - שלום! שלום! אני אץ לדרכי! אני ממהר!
מה אתה ממהר כל כך? הן כל החיות כרתו ביניהן ברית שלום... "וגר שועל עם כלב..."
כן! נכון - ענה השועל - אבל חושש אני, פן עוד לא קראו הכלבים את החדשה הזאת בידיעות האחרונות...
והשועל נשא את רגליו ויברח...
לוין קיפניס, האיש שהיה פעיל במשך 80 שנים רצופות, מ־1910 עד 1990, שזכה בפרס ישראל בשנת 1978, ששיריו הראשונים הולחנו בידי האבות המייסדים של הזמר העברי כמו נחום נרדי, מרדכי זעירא, ידידיה אדמון ומשה וילנסקי; זכה שאת שירו האחרון תלחין נורית הירש, כלת פרס ישראל בשנת 2016.
תמונה שלישית
מתחת לסלע צומחת לפלא
רקפת נחמדת מאוד.
ושמש מזהרת נושקת, עוטרת,
עוטרת לה כתר ורוד
בשנת 1921, כשניהל את בית היתומים בצפת, הגיע לוין קיפניס לטיול במטולה. שם בילה בין השאר עם נערי המושבה ושמע אותם שרים שיר ביידיש בשם "מארגאריטקעלעך", שזה מרגניות בעברית. השיר וקולות השרות והשרים הקסימו אותו. בעיקר הקסימה אותו כנראה הנערה בת שבע, בת למשפחת דוברובין מיסוד המעלה, שהציעה להתלוות אליו לטיול במפל התנור. הקסם הזה של הרקפות בין הסלעים שלרגלי מפל התנור והשיר ביידיש ששרו הצעירים ובת שבע הנערה גרמו לו לכתוב את "רקפת", שהיה לאחד משירי הילדים הקלאסיים האהובים שלנו.
יצאה עם הרוח בת שבע לשוח,
היה אז הבוקר בהיר.
כל צמח, כל פרח אוספת בדרך
ופיה אך זמר ושיר.
מסלע וגבע יורדת בת שבע
רקפת חן על החזה.
ציפור מצפצפת ורוח לוטפת
וסוף כבר לזמר הזה
תראו מה עשה לוין קיפניס לשיר "מרגניות" של זלמן שניאור. הוא הפך את המרגנית לרקפת ובמקום חוה, גיבורת השיר של שניאור, הוא הכניס את בת שבע. אבל זה עוד כלום. השיר של שניאור הוא בפירוש לא שיר ילדים, הוא אפילו לא שיר קל למבוגרים. מסופר בו על חוה'לה שהלכה לקטוף בחורשה מרגניות, כשלפתע הגיח בחור תמיר וגבוה ועיניו בוערות. חוה'לה התמימה מתחננת:
עזבני, אסור, זו אמי האוסרת
אמי רגזנית וזקנה.
היי - אמא, מה אמא, עצים - רק עצים פה
ושנינו וטרה לה לה לה.
רואים!
לא רואים
הו שומעים!
מי שומע?
החורש עיוור ועבות.
חבקי וראי הן אני כה רוגע
נושק לך רק טרה לה לה לה
השמש שקעה, הבחור נעלם לו
וחוה'לה עוד בחורשה.
צופה למרחק הזויה, מפזמת
את זה המזמור טרה לה לה
(תרגום: יעקב שבתאי)
בין המקור הכואב ביידיש לבין הנוסח העברי התמים, צץ לי שיר אחר. שיר של נעמי שמר בלחן של ואלס תמים עם מילים עבריות כואבות. כן, וגם שם יש רקפת.
אז אני לפעמים חושבת
כי היה זה אולי רצוי
לו הייתי נרקיס או רקפת
או אפילו איזה בן חצב מצוי.
הסתכלו מה שקורה לי בדרך:
כל אחד עובר, חוטף, קוטף, קולע לו זר.
לו הייתי חיה או פרח
אז היה מצבי אחר!
אפילוג
שבועות מספר לפני מותו הוא שכב בבית החולים, כבר לא יכול היה לאכול או לדבר. כל בני משפחתו טיפלו בו במסירות. את מבוקשו היה כותב בכתב יד רועד על נייר שהגישו לו. יום אחד, בכתב רועד וחלש הוא כתב על הנייר את המילה "תפוח".
ניצה ונטע (בנותיו) שישבו על ידו שאלו אותו: איזה תפוח? הרי אתה לא יכול לאכול תפוח!
והוא כתב בכתב ידו הרועד: "תפוח מגן עדן".
("מלך הילדים"/ לאה נאור)
לוין קיפניס הלך לעולמו בגיל 96 כמו שכתוב בתעודת הזהות שלו, או בגיל 100 לפי עדויותיו הכתובות. הוא השאיר לנו המון בעולמנו. איך היינו חוגגים את החגים שלנו בלי (רשימה חלקית):
שנה הלכה, שנה באה. אני כפַי ארימה/ לסוכתנו בא אורח/ נר לי נר לי דקיק/ סביבון, סוב סוב סוב/ שימו שמן שמן זית/חנוכה חנוכה, חג יפה כל כך/הבה נרימה נס ואבוקה/ היש צוהלת ושמחה כמוני מסיכה חה חה/ אני פורים, אני פורים, שמח ומבדח/ יצאנו ממצרים. נרימה נס הדרור/איש היה בישראל, בר כוכבא שמו/ סלינו על כתפינו. ראשינו עטורים
"כתוב כל מה שבלבך, בכל יום ובכל מקום", אמר לו חיים נחמן ביאליק. ולוין קיפניס, שאת שירו הראשון כתב כשהיה בן 10, שמע לעצתו של ביאליק וכתב כמעט עד ליומו האחרון.
אני עייף, היד רועדת, אבל היא עוד כותבת. בכל שנה הזיכרון מתעורר יותר ויותר. אני מזדקן והזיכרונות מתיילדים.
("מלך הילדים"/ לאה נאור)