היה זה אחר צהריים תל אביבי קריר ברחוב הירקון הומה האדם. במועדון "החלונות הגבוהים", שנקרא כך אז, בסוף שנת 1967, על שם השלישייה הפופולרית שבה היו חברים אריק איינשטיין, ג'וזי כץ ושמוליק קראוס, נערכת מסיבת פרידה בוהמיינית מבועז דוידזון, הבמאי הצעיר שהחליט לנסוע ללימודי קולנוע בארצות הברית.
ליד הבמה עמד חייל צעיר במדים, ביישן ומכונס בעצמו. בעידוד חבריו הוא עלה על הבמה וביצע על הגיטרה, בנונשלנטיות קיבוצניקית טבעית, שלושה שירים שכתב: "ז'ק אבוטבול", "ריסים" ו"לילה". נבוך קמעה ממחיאות הכפיים הפושרות שלהן זכה יורד החייל מהבמה ועומד לצאת מהמועדון, אלא שבדרך החוצה עוצר אותו אריק איינשטיין בכבודו ובעצמו, שלוחץ את ידו בחוזקה ומחמיא לו על השירים העמוקים, שנשמעים שונים ממה שהכיר עד כה. בוא ניפגש, מציע איינשטיין לחייל ההמום, אולי אפילו נשתף פעולה.
החייל הצעיר בן ה–21 עונה לשם שלום חנוך, והמפגש האקראי באותו מועדון הוליד את אחד משיתופי הפעולה הפוריים והמשפיעים ביותר בהיסטוריה של המוזיקה הישראלית.
"באותו זמן הייתי חייל בלהקת הנח"ל ונהגתי לבלות במועדון 'החלונות הגבוהים' איפה שכל החבר'ה המפורסמים בילו", סיפר חנוך בסדרת התעודה "סוף עונת התפוזים" (1998). "וכשנפגשתי עם אריק והשמעתי לו חומרים שלי, הוא אמר: 'זה טוב. אבל אתה צריך לשיר בעצמך'. באותן פגישות ראשונות עם אריק התפוצץ בי פרץ עצום של שירים".
"המפגש ביניהם היה קוסמי", אומר דורי בן זאב, חברם המשותף של השניים. "כל אחד מהם גרם לשני להתרומם יותר גבוה מבחינה יצירתית והביא מרקם מאוד חזק שבו אחד הזין את השני. אני בטוח שגם ללא המפגש הזה כל אחד מהם היה מצליח בדרכו, אבל מה שהמפגש המקרי הזה במועדון יצר זה רווח ענקי עבורנו ובעיקר רווח ענקי עבור הזמר העברי: אם עד אז השירים הישראליים היו יותר כלליים, מאז שהשניים פגשו זה את זה, הזמר קיבל נימה יותר אישית ועמוקה, וזו פריצת דרך עצומה ליצירה הישראלית".
עד אותו מפגש הרזומה העשיר של איינשטיין הפך אותו - ובצדק - לכוכב הכי גדול בישראל: סולן להקת הנח"ל בשנות ה–50, אקס להקת בצל ירוק, שחקן תיאטרון וקולנוע מצליח וחבר בשתי השלישיות המצליחות ביותר בסיקסטיז, שלישיית גשר הירקון והחלונות הגבוהים.
ואם לא די בכך, הוא היה גם הזמר הראשון שזכה שנתיים ברציפות במקום הראשון בקצפת הממלכתית של הממסד באותה תקופה: פסטיבל הזמר והפזמון, עם השירים "איילת החן" (1965) ו"ליל סתיו" (1966), מה שהפך אותו ליקיר הקהל, וגולת הכותרת הייתה אלבום הבכורה שלו, "שר בשבילך" (1966), שבדיעבד נשמע מעונב מדי יחסית לאריק איינשטיין שלמדנו להכיר לאורך השנים.
בזמן שאיינשטיין פילס דרכו בבטחה אל צמרת מצעדי הפזמונים, חנוך, קיבוצניק חולמני שהלחין שירים להנאתו עם חברו מקיבוץ משמרות מאיר אריאל, שירת בלהקת הנח"ל והשתתף בתוכניותיה "מהנח"ל באהבה" (1966) ו"הנח"לאים באים" (1967). הדבר הכי קרוב לכוכבות שבו נגע באותה עת היה הדואט עם כוכבת הלהקה שולה חן ב"מטרייה בשניים" ("שנינו יחד תחת מטרייה אחת").
הלחנים הראשונים שלו שזכו להיות מוקלטים באופן רשמי, עוד בזמן שירותו הצבאי, היו "סתיו" שהלחין לצמד הפופולרי חדוה ודוד ו"רכלניות" שהלחין ללהקת הנח"ל. אולם למרות האמביציה לפרסם את שיריו, חנוך לא הצליח לשכנע את האומנים הישראלים להקליט אותם, שכן שיריו נתפסו בעיניהם כמוזרים, הן מבחינה טקסטואלית והן מבחינה מלודית ביחס לסגנון ששלט בארץ באותה תקופה של שירי שנסונים, שירי סוכנות ושירי עליית הנוער.
"שלום היה נושא בשורה מוזיקלית כבר באותה תקופה", אומר בן זאב, "הוא כתב שירים בקיבוץ ובא עם השפעות מוזיקליות שהיו כמו פצצה מתקתקת".
איינשטיין, שנמשך באותה תקופה לרוק'נרול ולפופ הבינלאומי (ועדות לכך אפשר למצוא בתקליטון הפופ שהוציא עם להקת האיינשטיינים בשנת 1966), חיפש באותה תקופה דרך להמשיך ליצור רוק בעברית לאחר פירוק החלונות הגבוהים, שהיו הדבר הכי קרוב למונח "רוק" בישראל. כך, חנוך התאים לו ככפפה ליד, והכימיה בין השניים התפוצצה לכל עבר.
שינוי המפה המוזיקלית
בראשית 1968, כחודשיים לאחר אותו מפגש גורלי בין השניים, יצא לאוויר העולם התקליטון הראשון שבו שר איינשטיין משירי חנוך: "הגר", "ריסים", "שבת המלכה" ו"פתאום בלעדיו". השירים הללו הציגו את הכוכב באור חדש ושונה, כלומר תוסס, צעיר ומרענן יותר, אך עדיין די מתון יחסית למה שהוא וחנוך התאוו ליצור.
"אני זוכר שישבנו באולפן כתזמורת עשירה בזמן שאריק ושלום היו נינוחים והרגישו שהם יוצרים משהו שישנה את המפה המוזיקלית שהייתה עד אז", סיפר בראיון עמו נגן קרן היער יעקב קלינג ז"ל, שניגן את הפתיח המיתולוגי ב"הגר".
חודשים ספורים לאחר מכן שיתוף הפעולה בין חנוך לאיינשטיין עשה צעד אחד קדימה עם צאתו לאור של אלבום הסולו השני של איינשטיין והאלבום המשותף הראשון שלו עם חנוך "מזל גדי", שנקרא כך על שם מזלו האסטרולוגי של איינשטיין שנולד בחודש ינואר. על עטיפת האלבום, שעוצבה על ידי אבנר כץ, נראית דמותו הכפולה של איינשטיין בצבעים פסיכדליים ועם סיגריה בידו.
מי שניהל מוזיקלית את האלבום והפיק אותו היה אלכס וייס, מעבד מוזיקלי מיתולוגי של מוזיקה קלה שבלט בשנות ה–50 וה–60. הוא הוזמן על ידי חברת התקליטים CBS שבה חתם איינשטיין באותה שנה, כדי לעטוף את השירים שכולם הולחנו על ידי חנוך, במרקם מוזיקלי עשיר ורך.
"אלכס וייס היה מוזיקאי ג'אז יוצא מן הכלל מהגווארדיה הוותיקה. שמענו שהוא מוזיקאי טוב אז הצענו לו לעבוד איתנו", סיפר איינשטיין ב"סוף עונת התפוזים". "באלבום 'מזל גדי' הייתה סוג של הדדיות בינינו: אלכס הביא את העולם המוזיקלי שלא התאים כל כך לאותה תקופה אבל היה נהדר, ואנחנו הבאנו את ההשפעות שלנו".
בין הנגנים שהשתתפו בהקלטת האלבום היו שמוליק ארוך על הבס, אגון קרטן על הגיטרה החשמלית, זהר לוי ("אחרית הימים") על התופים ואהרל'ה קמינסקי על הפרקשן (כלי הקשה). "אלכס כתב את העיבודים המוכנים והזמין אותי לנגן פרקשן בשיר 'מכופף הבננות'", מעיד קמינסקי. "העבודה באולפן הייתה מאוד טכנית וממוקדת".
"אריק ושלום, שהיה על מדים, הגיעו אלינו הביתה בערך שלוש פעמים וישבו עם אבא על הפסנתר מול דפי התווים, ותוך זמן לא רב נוצר האלבום", משחזר אביב וייס, בנו של אלכס וייס שנפטר ב–2001. "אלו היו שנות מיתון למוזיקאים כמו אבא, והוא התייחס לאלבום הזה בשיא הרצינות והשקיע בו את נשמתו".
"מזל גדי" כלל תריסר שירים, מרביתם הפכו נכסי צאן ברזל במוזיקה הישראלית, ובין הכותבים אפשר למצוא את לאה גולדברג ומרים ילן שטקליס, שהוסיפו נופך שובב וילדותי יותר לאלבום. למעשה כאן החל איינשטיין לפנות גם לילדים, דפוס חוזר שילווה אותו לאורך הקריירה. לצד הכותבות הללו היו אמונים על השירים גם מאיר אריאל, שלום חנוך ואריק איינשטיין בעצמו שהעניקו את הנופך הבוגר לאלבום.
"שלום זימן אותי לאולפן והיה נוכח בהתרגשות בכל ההקלטות", משחזר חנן יובל שהקליט את קולות הליווי באלבום. "העיבודים של אלכס וייס היו מופלאים, וגם בהבנתי המוגבלת אז הבנתי שזה ענק ושנעשית פה היסטוריה".
קוניאק והתרגשות
"'מזל גדי' הניח יסודות לשני כיוונים משמעותיים במוזיקה הישראלית: שירי ילדים בעלי ערך אומנותי גבוה הבנויים ומופקים בהקפדה, וכן טבילת אש של שלום חנוך הצעיר כמלחין אל מול מעבד ומפיק מוזיקלי דומיננטי כאלכס וייס", מסביר גיא טנא, מבקר מוזיקה ישראלית, חוקר מוזיקה ישראלית לילדים ומחבר ספר העיון "ילד, כבש, זנב ושירים" על שירי ילדים במוזיקה הישראלית.
באלבום נכללו כמה מהשירים המוכרים ביותר של איינשטיין: "רוח רוח", "מה שהיה היה", "האדון הרופא" (דוקטור דוליטל), "מכופף הבננות", "כהה כהה" וגם "לילה", שיר שהקליט חנוך לראשונה שלוש שנים קודם לכן במסגרת להקת משמרון, הלהקה הקיבוצית של קיבוץ משמרות יחד עם חברו מאיר אריאל. היו שם גם "כתר של זהב" ו"מדוע הילד צחק בחלום". קולו המלטף של איינשטיין והתזמורים העשירים של וייס הביאו לכך שהשירים נשמעו מיד עם צאתם ככאלו שיהפכו לקלאסיקה.
"מה שמייחד את האלבום הוא שאבא השתמש בכלים לא הכי מקובלים כמו אבוב, נבל, קרן ועוד, ויצר אווירה של קלאסי–ג'אז ופחות גיטרות חשמליות וכלי רוק'נרול", אומר וייס. "זו אולי אחת הסיבות לכך שהאלבום הצליח כל כך בזמן אמת".
"אלו היו שירים יפים עם מלודיות יפות בסגנון אמצע הדרך מה שנקרא, לא לכאן ולא לשם, מוזיקה רכה ונעימה", מספר המוזיקאי אלברט פיאמנטה, וקמינסקי מוסיף: "שלום, שהיה חייל משוחרר ועוד לא קיבל חופש כמעבד מוזיקלי, פחות אהב את מה שווייס עשה לאלבום, כי לו ולאריק היה בראש רצון ליצור אלבום רוק–פופ, ווייס לקח את זה לכיוון יותר ארצישראלי עדין שנשמע יפה מאוד, אבל בעיניהם זה היה מתון מדי לאותה תקופה".
"שלום בכלל לא אהב את העיבודים, אבל לא שאלו אותו בכלל", אומרת גם השדרנית והמגישה עיינה אילון. "הוא ואריק רצו משהו חדש ובועט, ואלכס, שעשה עבודה נהדרת, אגב, הביא יותר אלמנטים קלאסיים שפחות הלמו את רוח התקופה, אבל במרוצת השנים עיבודיו הוכיחו עצמם, ועד היום השירים נחשבים לקלאסיקות של ממש".
לדברי טנא, "איינשטיין מסיים כאן, במידה רבה, את תקופתו כרומנטיקן צעיר ובאלבום הבא יעבור לגלגול המכונן שלו כמייסד הרוק העברי בישראל".
לאחד משירי האלבום, "הימים הארוכים העצובים", הופק קליפ, והוא זכה להיות הקליפ הראשון שצולם לטלוויזיה הישראלית ושודר לראשונה בתוכנית "קלעים" של עזריה רפפורט. בקליפ נראה איינשטיין מהלך ברחובות תל אביב כשלצדו ילדה בת 12, שלימים התברר שהיא לא אחרת מאשר ציפי רפאלי (אז לוין), אמה של בר רפאלי.
"כשהייתי בת 12 שיחקתי בתיאטרון השדרה בהצגה 'בודדה באפלה'", מספרת רפאלי. "באחת ההצגות הכרתי את פופיק ארנון. בצהרי יום שישי שמשי דפק פופיק על דלת הורי בצפון תל אביב וביקש שאתלווה אליו החוצה. שם, על הגדר, ישבו אריק איינשטיין ובועז דוידזון שאמרו שבכוונתם לצלם קליפ לשיר ושאלו אם אסכים להשתתף בו. הצילומים היו חוויה עצומה, ואריק היה רגיש, נעים הליכות ואדם קסום ומיוחד. הייתה על הסט אווירה של משפחה. בהמשך השתתפתי פעמים אין ספור בתוכניות של אריק כמו 'לול', וכעבור הרבה שנים נסגר מעגל כשבתי, בר, הוזמנה להשתתף בתוכניתו של אריק 'כמו גדולים'".
עם צאת האלבום, חיפש איינשטיין להקה שתתלווה אליו לסיבוב ההופעות ומצא את "הברנשים של פיאמנטה", מלהקות הפופ–רוק המתקדם הבולטות באותן שנים. "אריק הגיע עם שלום למועדון ה'ברברים' בתל אביב שבו הופענו", מספר פיאמנטה. "הוא שמע אותנו, התלהב והציע לנו להופיע איתו. לקחתי את התזמורים העשירים של אלכס וייס שהותאמו לתזמורת גדולה וצמצמתי אותם ללהקה שלנו בעיבודים יותר מודרניים, וככה חרשנו את כל הארץ בהופעות".
"אני זוכרת את ההופעה הראשונה של 'מזל גדי' בבית החייל בתל אביב", משחזרת אילון. "דורי בן זאב, שלום ואנוכי נשענו על קיר מאחורי הקהל, ושלום אכל את כל הציפורניים ממתח והתרגשות. אריק לגם שלוש כוסות קוניאק והתרגש מאוד. מחיאות הכפיים של הקהל אחרי שניים־שלושה שירים שברו את המתח, וזה היה פיצוץ".
חלמתי על פראג
מי שהתלווה לאיינשטיין והיה יד ימינו לאורך סיבוב ההופעות של "מזל גדי", הוא לא אחר מאשר השחקן והבמאי צבי שיסל. "הכרתי את אריק דרך פופיק ארנון סמוך לצאת 'מזל גדי', והוא הציע לי להצטרף אליו לסיבוב ההופעות", משחזר שיסל. "אריק ואני היינו נוסעים להופעות באוטו האמריקאי של האמרגן שלו, דני דגן. אני הייתי אחראי על ניהול ההופעה ואיסוף הכסף, והייתי עושה גם את התאורה למופע. זה היה מופע נהדר עם השירים הראשונים של שלום חנוך, 'בן טיפוחיו' של אריק. הופענו לפעמים כמה פעמים בערב. אז גם התחילה השותפות שלי ושל אריק, שהובילה להקמת חברת ההפקות הגר, שבמסגרתה נוצרו תוכניות טלוויזיה, סרטים ואלבומים".
למרות הצלחת הפזמונים ברדיו, קמינסקי, שניגן עם ה'ברנשים', זוכר כי לא כולם אהבו את המופע. "בפריפריה לא קיבלו את השירים החדשים כל כך טוב", הוא אומר. "הם ראו בשירים פיסה מארץ ישראל הישנה, ואני זוכר שלפעמים זרקו על אריק ועלינו בדלי סיגריות. היו גם מי שהתגנבו להופעות בלי לשלם".
את המופע החותם את סיבוב ההופעות הזה שיסל בוודאי לא ישכח לעולם: "המופעים הסתיימו בדרך כלל עם השיר 'הגר', והסידור היה כזה: כשאריק היה מסיים לשיר ויורד מהבמה, הברנשים המשיכו לנגן את הפזמון כדי ליצור תחושה בקרב הקהל שאריק עדיין נוכח באולם ויחזור לשיר הדרן. בשלב הזה אריק ואני היינו מתגנבים החוצה, נכנסים לאוטו ומסתלקים כדי להימנע מההמולה שאריק פחות אהב.
"באחת ההופעות בקריית מוצקין, הסתיים השיר ואריק ואני נמלטנו מהבמה לכיוון איזו יציאה שראינו. חשבנו שמדובר בגרם מדרגות, אך התברר שלא היו שם מדרגות, אלא רמפה גבוהה שנועדה למשאיות שהעמיסו ופרקו תפאורה. מה שקרה זה שנפלנו על הרצפה והתגלגלנו מפותלים מכאב. אחר כך צלענו לאוטו ונסענו משם. אחר כך קמינסקי סיפר לי שכשהם ניגנו את הפינאלה, הם שמעו את אריק ואותי צועקים מכאב והמשיכו לנגן, כדי שהקהל לא ישים לב".
"אחרי שאריק וה'ברנשים' נפרדו בתחילת 1969, שלום ואני היינו להקת הליווי של אריק בתוכנית 'מזל גדי' במועדונים הרבים ובתעלת סואץ, זמן קצר לפני שהקמנו את השלושרים", מספר חנן יובל. "היינו אז בשלב הביניים בין ה'ברנשים' ללהקת הצ'רצ'ילים, שליוותה את אריק וחוללה עמו את מהפכת הרוק הישראלית".
התהליך שהחל בגיבוש זהותו המוזיקלית החדשה של איינשטיין, כפי שבאה לראשונה לידי ביטוי ב"מזל גדי" הנע בקו התפר בין ישראל הישנה לארץ הצעירה והרוקיסטית, הגיע לנקודת הרתיחה במוצאי יום העצמאות 1969, כשאריק עלה על בימת פסטיבל הזמר והפזמון הממסדי ושר בקולו החם את "פראג", שיר שיצר עבורו חנוך כמחאה על הפלישה הסובייטית לצ'כוסלובקיה ודיכוי "האביב של פראג".
"פראג" היה מעין אנטיתזה לכל העקרונות הציוניים של הפסטיבל וככזה נתפס בעיני הקהל כמרד חתרני של איינשטיין בכל המוסכמות הציוניות שעליהן הושתת הפסטיבל, בייחוד בתקופה ההרואית שבאה אחרי מלחמת ששת הימים. הדבר עורר הדים וגרר תהיות וסברות על אובדן הדרך של איינשטיין, אך בדיעבד הצטייר כמציאת הדרך והגדרת ישותו המוזיקלית מחדש, ישות שדבקה בו עד יומו האחרון.
באותו פסטיבל, שעד כה חיבק את איינשטיין בחום, נחל "פראג" תבוסה ודורג רק במקום השביעי, וכמחאה על כך איינשטיין לא הסכים להשתתף בפסטיבלים הבאים. אך בעצם הכישלון רק העצים את שיתוף הפעולה החדשני בינו לבין חנוך, שהוליד כמה אלבומי מופת - בהם "שבלול", "פלסטלינה", "אריק איינשטיין ושלום חנוך בהופעה משותפת" ו"מוסקט" - ושינה לנצח את פניה של המוזיקה הישראלית.