פרולוג
כשהתאלמן סבי מדבורה אשתו הראשונה, מיהרו שדכני צפת להשיא אישה לגבר שנותר אלמן עם חמישה יתומים. יוכבד, האישה השנייה הייתה צעירה מאוד. צעירה אפילו מילדיו הגדולים של סבי.
צפת שאחרי מלחמת העולם הראשונה סבלה מרעב, ממגיפות ומפרעות. חלק מתושביה גורשו, ואחרים בחרו לעזוב את העיר, כלומר לברוח ממנה לקצה העולם. בהם היו שלושת ילדיו הגדולים של סבא שלי, שבינתיים נולדו לו עוד שלוש בנות ובן מאשתו החדשה. מרים ואהרון הרחיקו עד ברזיל, ואריה הגיע לניו יורק. כך זכיתי גם אני לדוד מאמריקה, ששלח לנו חבילות בימי הצנע שהיו בתחילת שנות ה־50. אחרי שהגיעו החבילות וחלפה תקופת הצנע, החליט דוד אריה שהגיע הזמן לבקר בארץ שאותה עזב לפני כ־30 שנה ולפגוש את ששת אחיו ואחיותיו שנשארו בה.
כשדוד אריה ושרלי אשתו נחתו בשדה התעופה בלוד, הם זכו לקבלת פנים, שכנהוג במשפחתנו מככבות בה בעיקר דמעות. הרבה דמעות. כעבור כשלושה שבועות, כשחזרו לשדה התעופה בלוד, חזרה סצינת הדמעות. הפעם היו אלה דמעות פרידה.
"מה אתם בוכים?", שאל דודי מנחם שעזב את הרפת בכפר ורבורג והגיע גם הוא. "הירגעו, הרי אני נשאר פה". "מי יודע מתי נראה אותו שוב", התייפחה אמא שלי.
הם ראו אותו שוב כעבור שנה ושנתיים ושלוש. דוד אריה ודודה שרלי הגיעו ארצה מדי פעם. גם אנחנו, הילדים, פגשנו אותם והיינו צוחקים כשדוד אריה התעקש לדבר איתנו בעברית שלו, שנשארה צפתית מתחילת המאה שעברה.
"שמעתי שאתה טרוד בעת האחרונה", אמר לי פעם בחיוך מסתיר סוד. "נו, אז מתי תציג בפנינו את הקרואה שלך?". לקח לי זמן להבין, אבל כשהבנתי נקרעתי מצחוק.
נדמה לי שזה היה בביקור הראשון כשהוא העלה שתי בקשות. האחת, לפגוש את ידידו יצחק גייגר, האיש ששימש אפוטרופוס של דודנו אברהם שחי בצפת והיה זקוק לעזרה ולטיפול ושאליו, כמו ליתר האחים והאחיות, היה שולח כסף כדי שידאג למחסורו.
הבקשה השנייה הפתיעה מעט את בני המשפחה. הם פנו אלי הנער כדי שאעזור להם למצוא איפה ומתי מופיע הזמר ג'ו עמר. דוד אריה שמע אותו ברדיו והוקסם מקולו. וכך יצא שישבנו אבא שלי ואני עם הדוד אריה מאמריקה בהופעה של ג'ו עמר. את הקסם שקרה בקולנוע "קסם" ברמת גן אני נושא איתי מאז.
תמונה ראשונה
להרים הגבוהים מסביב אני שר.
לעצים הפורחים באביב אני שר.
לספינות ההולכות אל הים
ברחובות הגדולים ההומים מאדם
אני שר
(ג'ו עמר)
הוא היה כבר בן 26, נשוי לריימונד ואב לאורי כשהגיע ארצה ממרוקו. שם אומנם הקליט איזה תקליט של שירים במרוקאית, אבל לא היה זמר ולא הופיע בפני קהל.
אף אחד לא הכיר אותי. לא עליתי על במה קודם לכן. בכלל, במקצועי הייתי מורה לעברית. אומנם הבית במרוקו היה בית של אנשים אוהבי פיוטים, חזנות ופזמונים והיה טבעי שאגדל לאהוב את זה, אבל אני לקחתי את זה קצת יותר ממה שההורים רצו. הייתי חוטף מכות על זה שהייתי הולך להופעות של זמרים ופייטנים והם לא אהבו את זה.
בארץ נרשם לסמינר השתלמות מורים בגבעת וושינגטון, והתמודד עם בעיות פרנסה וקליטה. הצטופף עם אשתו ההרה ובנו הבכור בדירה בת 45 מ"ר, שבה גרו הוריה של אשתו ושלושת ילדיהם. להשלמת ההכנסה כמורה היה עובר מדי פעם לפני התיבה כחזן. לא שהתייחס לזה כקריירה או ייעוד.
הימים הנוראים התקרבו. בשובי מהעבודה אמר לי אחי: אם אתה רוצה להרוויח קצת כסף, תוכל להירשם ברבנות הצבאית כחזן באחד ממחנות צה"ל.
הוא הלך, נרשם ושובץ.
"תבוא בערב ראש השנה בעשר בבוקר, תקבל 100 לירות", אמר לו חייל חבוש כיפה שרשם אותו. 100 לירות הן לא סכום של מה בכך בשביל סטודנט בסמינר שמפרנס משפחה.
בערב ראש השנה נטלתי את תרמילי והתייצבתי ביפו. לבי כבד היה עלי. חג ראשון בישראל ואני מבלה אותו הרחק ממשפחתי. אבל במחשבה שנייה, הרי 100 לירות יועילו לי במצבי הנוכחי, הרהרתי לעצמי. הלכתי אחרי לבי וחזרתי למושב. "לא יכולתי", התוודיתי בפני אשתי. ממקום אחר יישלח שלומי.
("ג'ו עמר, אני ושירי", עורך: שאול מייזליש)
אתנחתא
משית (הלכתי) לשכת עבודה
אמר לי: מאיפה אתה?
אמרתי לו: ממרוקו,
אמר לי: צא החוצה.
משית לשכת עבודה
אמר לי: מאיפה אתה?
אמרתי לו: מפולניה
אמר לי: תיכנס, בבקשה
(ג'ו עמר)
ג'ו עמר ממש לא היה מזוהה עם האפליה והקיפוח. הוא עצמו אמר פעם שהשמיעו אותו הרבה מרגע שהתגלה, ולו אישית אין טענות.
אינני יכול להתלונן על קיפוח. קיבלתי יותר ממה שמגיע לי, ועל כך אני מודה להשם.
אבל -
כשעלינו לארץ היה יחס רע מאוד למרוקאים. ראו אותנו כמקשה אחת. כל המרוקאים לא טובים - וזהו. כאב לי מאוד, אבל תמיד המשכנו לחייך. תמיד אמרנו שהכל נהדר כאן - אף שהיו זמנים שחוץ ממלפפונים לא היה לנו מה לאכול. היו זמנים קשים, אבל לאט־לאט קנינו דברים, התפתחנו בצניעות עם הלוואות, וככה הסתדרנו. מה שבאמת היה חסר בארץ זה היחס.
כוכבי שקע. בלבי הסתיו.
ופרחי לימון, פג ריחם עכשיו.
הוי שמי קודרים, ואני כאן זר
בנתיבי הרים, בשבילי בקר.
פרח הלימון מגבעול נשר
ילדתי הלכה ואני נשאר.
הו, היכן אמצא לי ארץ
שם ישוב לי אביבי
(ג'ו עמר)
תמונה שנייה
אם תחפשו בוויקיפדיה את הערך "יוסף בן ישראל", תמצאו משורר תימני שחי בשרעב במאה ה־16 וכתב שירים כמו:
אשאל אלוהי יגאלה שבויים/ אלוהים אשאלה יוצר מאורים/ ישקף אלוהים ממרום קודשו
אל תתאמצו למצוא ערך על שם "יוסף בן ישראל", האיש שהמציא את פסטיבל הזמר המזרחי. תגלו הכל על הפסטיבל: מתי ואיך הוא נולד, מי זכו במקומות הראשונים ומתי, מי היו המנצחים והמנחים לדורותיו. רק ערך על שם ההוגה שלו נעדר: יוסף בן ישראל.
זה האיש שקיבל את ג'ו עמר בקול ישראל והעמיד לרשותו תזמורת ואולפן והקליט את שיריו הראשונים שהפכו בן לילה - כן, ממש בן לילה - ללהיטים מטורפים. הם יצאו מהגטו של "קול ציון לגולה", שם כנראה שמע אותם בניו יורק הדוד אריה, ומשם פרצו את כל הגדרות והחומות.
והכתר הונח על ראשו של ג'ו עמר.
ישמח משה, ישמח משה.
ישמח משה במתנת חלקו
במתנת חלקו
במתנת חלקו.
ומה נתת לו. ומה נתת לו.
כתר בראשו נתת לו.
נתת לו.
נתת לו
(ג'ו עמר)
"במבט לאחור, הבעיה שלי הייתה שתלו עלי תוויות של מיעוטים ושיבצו אותי רק במסגרות מוגדרות ביותר, במקום לגרום לי להתפתח ולהתקדם כמוזיקאי ישראלי לכל דבר".
כך סיפר לטלילה בן זכאי בראיון ב"מעריב" ב־1979. הוא הגיע אז מארצות הברית, שאליה נסע 14 שנים קודם לכן. גיורא גודיק, המפיק המיתולוגי ארגן לו וליפה ירקוני הופעה באולם קרנגי הול היוקרתי בניו יורק. "הוא זמר גדול מאוד, יש לו איכות קולית בלתי רגילה", אמרה יפה ירקוני. ההופעה ההיא גררה עוד ועוד הופעות ברחבי ארצות הברית. ג'ו עמר נשאר שם, גם המשפחה.
צוענייה יפהפייה, הגידי נא לי עתידות
אם כוכבי בשמי עליה, נידון כמוני לנדידות.
הו הצוענים! הו הצוענים!
בחצות ליד מדורה הלב שמח, עין בוכה.
אצבע פורטת על גיטרה
שירי מולדת שאינה
(ג'ו עמר)
תמונה שלישית
ב־1996 יצא הספר "איפה היינו ומה עשינו" של אמנון דנקנר ודוד טרטקובר. בספר שתיעד מונחים ומושגים שרווחו בארץ בשנות ה־50 וה־60, מופיע הקטע הבא:
לצד פלפל אל־מצרי הוא היה קרן האור האותנטית היחידה של הזמר המזרחי העממי, שדוכא תחת לחץ השיבולים והמיית הפונדקים של השירה העברית השיכנוזית.
כולם אומרים שאני שיכור
וכולם צועקים: איזה בור!
התאמינו? לא!
כוסית אחת שתיתי
ועוד כוסית קטנה טעמתי
ועוד כוסית קטנה לגמתי
עד כי דאגותי שכחתי
וקולי נשאתי: הוי עוברים, תיירים,
הקשיבו נא לי.
עד אנה אסבול!
אבל ג'ו עמר בעצמו דחה את התווית המזרחית שהודבקה לו. "אני זמר מזרחי?", התקומם.
במרוקו לא ידענו מה זו מוזיקה מזרחית, כי שרנו שם שירה ספרדית אנדלוסית. נכון שבארץ קוראים לזה מוזיקה מזרחית, אבל זו טעות. אין במוזיקה שלי רבעי טונים, זו מוזיקה ספרדית ובאופן מודע לגמרי עשיתי את זה.
כשניסה לחזור באמצע שנות ה־80, זה לא כל כך הצליח לו. הוא עשה איזו פרסומת לקפה טורקי, שר את האות של תשדיר הבחירות של ש"ס, השתתף בכמה הופעות עם התזמורת האנדלוסית וניסה לשמור על אופטימיות. אם לא היה מאמין, אמר, כבר מזמן היה מוכר את המשק שלו ביד רמב"ם.
אני עדיין מאמין שיהיה פה טוב, ואולי אז יבואו ילדַי ונכדַי לגור כאן. הלוואי.
אפילוג
היום, ב־29 ביוני ימלאו תשע שנים למותו של האיש שסלל את הדרך למה שאנחנו מכנים למורת רוחו "זמר מזרחי".
ג'ו עמר נפטר אחרי שלקה באירוע מוחי והיה מרותק לכיסא גלגלים. גם מחלת הפרקינסון פגעה בו, והוא איבד את קולו. אבל הקול הצלול, המסלסל שכבש את הארץ ואת העולם לא השתתק בכלל. הקול הזה מלווה דור שהוא היה לקולו, ודור שגילה באמצעות קולו את קסמי המוזיקה האחרת. תקראו לה מזרחית או ספרדית או ים תיכונית; בזכות קולו של ג'ו עמר היא התחבבה כל כך על אריה, הדוד שלי מצפת שהגיע מאמריקה.
כשסיפרתי לוורדית הספרנית על מי אני מתכוון לכתוב, היא התקשרה לאמא שלה וסיפרה לה בהתרגשות. שאלתי למה, והיא ענתה שאביה המנוח היה מעריץ גדול של ג'ו עמר. אז לכבודו ולזכרו של אברהם אשכנזי, אבא של ורדית, ולכל אלה מבני דורי שכמוני גילו עולם קסום של מוזיקה דרך המורה שכמעט באקראי התגלה כזמיר ושכל כך ריגש אותנו והנעים לנו בקולו.