נהוג להגיד על להקות שקמו בשנות ה-60' המוקדמות - לא נס ליחן. אבל הביטוי נשמע זקן יחסית למופע שנתנו הסקורפיונס בהיכל מנורה מבטחים בתל אביב, שהוכיח שלמרות הגיל הרוק חי ועוקץ. סולן הלהקה, קלאוס "מן" מיינה, במראה שלא מבייש את שנות ה-80' העליזות - התייצב במעיל ניטים שחור-לבן ומכנסי עור הדוקים – פתח את הערב בשירGoing Out With The Band האנרגטי, ואיזו אנרגיה הייתה באוויר! ניכר ש"מן" הבין בדיוק בשביל מה הקהל הגיע, כי מיד לאחר מכן, במעין שירה המונית בציבור, Send Me an Angel הרים את האורקטסרה כולה על הרגליים.
הלהקה לא חסכה באהבה לקהל הישראלי, כשעל רקע השיר השני שניגנו- make it real, התנוסס דגל ישראל על כל המסכים, וצלליות חברי הלהקה הוצגו על רקע צבעי כחול-לבן לכל אורך השיר. Wind of Change המשיך את הלך הרוח הלאומי והבינלאומי – בעוד ש"מן" התעטף לו בדגל ישראל כאילו היה טלית, אל מול מחיאות הכפיים הסוערות.
בהמשך, בקטע המחווה לMotörhead- בסולו תופים ארוך, מיקי די נתן הופעה שלא תבייש את "אנימל", המתופף החייתי של החבובות, מה שהוכיח שהישראלים אוהב לרקוד ולהניף אגרופים באוויר. אבל דווקא ביציע, היושבים נהגו באיפוק ולא חשו צורך לעמוד – וזה אולי החיסרון היחיד של הופעת ישיבה באולם סגור, אל מול שלט המורה "נא לשבת" ומאבטחים בכל פינה, אבל עם כל הכבוד לנימוס, שיר ההדרן שחתם את המופע, Still Loving You האלמותי, הרים את כל היושבים על הרגליים, זקנים וצעירים כאחד (ואף נצפו כמה ילדים בהיכל, למרבה השמחה). בקולו העוצמתי והייחודי כל כך של סולן הלהקה, לרגע היה נדמה שלא חלפו להן 53 שנה.
מריח כמו רוח נעורים, כבר אמרנו?