איפה הם היום עם חיה סמיר: "תמיד היה עליי עול של 'זמרת השלום'"

סיפורה של סמיר מדהים מכל בחינה. היא בתו של העיתונאי והמשורר המצרי ג’וזף סמיר, מי שנקרא במקור נביה סרחאן והיה במאמרים ובשירים שכתב אופוזיציונר חריף למשטרו של גמאל עבדול נאצר, שליטה הכל־יכול של מצרים בשנות ה־60. ב־68’, בהיות רעייתו הצעירה בהריון מתקדם, הם ברחו לקונסוליה הישראלית באתונה, ולאחר שביקשו שם מקלט מדיני, הם הגיעו לישראל. אז נולדה בתם חיה.



משפחת סמיר התמקמה בירושלים. סמיר האב עבד ב”בית השידור הערבי”, משם שידר בין השאר שידורי תעמולה למולדתו. חיה, דינה וסמי - ילדיו הגדולים - גדלו כיהודים וחגגו את חגי ישראל, מבלי לדעת על שורשיהם במצרים.

כך היה עד נובמבר 77’. עם הגיעו ארצה של נשיא מצרים דאז, אנואר סאדאת, סמיר נפגש עמו ועם העיתונאים שליוו אותו, שאת חלקם הכיר בקהיר - וחשף את זהותו האמיתית. עולמה של חיה, בתו בת ה־9, התהפך באחת. “הלכתי עם אבא שלי לפגוש את סאדאת בסיור שערכו לו בעיר העתיקה”, היא משחזרת. “זה היה מאוד מרגש לראות אותם מחבקים זה את זה, מה שהפתיע את הישראלים. סאדאת לקח אותי על הידיים ונישק אותי עם חיוך רחב על הפנים”.

ומה קרה בעקבות זאת?
“בבית הספר זה נהיה סיוט. התלמידים לא קיבלו בפתיחות את מה שהתברר פתאום. אצלנו המשכנו לחגוג אף את החגים היהודיים, אבל אני וכל מה שקשור בדת נשארנו במרחק רב זו מזו, בעוד שרקמת הזהות שעטפה אותי נפגעה. לפעמים אני חיה עם זה בקושי, כמי שהיא גם מצרייה וגם לחלוטין ישראלית ומרגישה שייכת לתרבות של ישראל ומזדהה איתה. אינני צריכה לקוד קידה בפני איש ולבקש ממנו שיכיר בי כישראלית. אני גאה במה שתרמתי ועוד אתרום לתרבות המקומית. מבחינתי, זהו ניצחון הרוח על כל מיני תיוגים שמנסים לתייג אותי”.

“אחרי ביקורו של סאדאת, יצאתי עם הוריי לביקור היחיד שלי במצרים”, סמיר מוסיפה ומספרת. “זאת הייתה חוויה יוצאת דופן להגיע לכפר המצרי בדלתא של הנילוס, שם גדל אבי, וללכת בין הדקלים ובתי החימר באווירה פסטורלית, ששונה מהחספוס בארץ”.

סמיר, שהייתה הסולנית במקהלת בית הספר וגם שרה בלהקה מעורבת, פלסטינית־יהודית, והייתה סולנית בהופעות להקת “הורה ירושלים” בארץ ובעולם, התגייסה ללהקת פיקוד הדרום.

“כשהגיע מועד גיוסי לצה”ל, לא התלבטתי לרגע”, מדגישה סמיר. “התגייסתי כמו כל החברים שלי מבית הספר. אומנם הגברת בדלפק בלשכת הגיוס אמרה ‘את יודעת שאת יכולה לא להתגייס’, ומבחינתי זה היה כן ברור”.

איך הגעת ללהקה צבאית?
“לפני הגיוס שרתי את ‘שיר לשלום’ בתוכנית של מני פאר, עליו השלום, שאני מניחה שהגעתי אליה בעזרת העבודה של אבי ברשות השידור. המדינה געשה בעקבות הביצוע שלי לשיר בעברית ובערבית”.

והזכייה בשיר “יונה עם עלה של זית”?
“זה בכלל לא בא לי פשוט. קודם כל, אני לא אוהבת תחרויות. ממש לא. בטח לא כשמדובר באמנות. לא אשכח איך אחרי הזכייה שלנו ניגשתי אל נתנאלה ואמרתי לה ש’ספינת הזיכרונות’, השיר הנפלא שהיא כתבה, הלחינה ושרה, היה צריך לזכות בפסטיבל. ‘אנחנו רק גימיק’, הוספתי. אני יודעת שהרבה אנשים אוהבים את השיר ‘יונה עם עלה של זית’, אבל השיר של נתנאלה הוא יותר מהזן בזמר העברי שאני מתחברת אליו. התקופה שלי בלהקה הצבאית הייתה מאוד אינטנסיבית והייתי בה כמו הוריקן. וזה שעמדתי במרכז השיר שזכה בפסטיבל? מי שמקבל סולו כזה בלהקה, לא מפתיע שיש סביבו לחץ חברתי. הפוקוס עלי הקשה בצורה זו אחרת על שאר חברי הלהקה, עד שנוצר מצב של כולם נגד אחת - וברשותך, לא ניכנס לפרטים. בכל אופן, סיימתי את השירות בצוות הווי משל עצמי בליווי נגנים. הגעתי לצוות פגועה באופן אישי. אומנם יש לי הרבה רספקט לצבא הגנה לישראל ולמדינה, אבל שם לא היה לי קל”.

כשסמיר השתחררה, היא “נחטפה” על ידי שוק הבידור ועברה מהצבא ישר לתפקיד לילי הנמרה בהצגה “פיטר פן”. למרות זאת, העניינים הסתבכו לה, לדבריה, ואלבום הבכורה שלה, “קול קורא”, שיצא ב־92’ בהליקון נגנז. בו היא התגלתה אף כיוצרת מחוננת - שכתבה את שיריו - ולא רק כזמרת מקורית. “כאחת שלא הכי מסתגלת למסגרות, גם שם היו לי בעיות”, היא מודה. “כמי שמתקשה לקבל מרות, לא השתלבתי במסגרות ולא פעם מצאתי את עצמי בקצוות כפרסונה נון גראטה”.



כעת, מתברר שגם כאשר ניתן לה להפגין את כישוריה, זה לווה אצלה לא אחת במשברים. כך היה בעקבות תפקיד חיה’לה, ה"זמיר" של הגטו בהצגת “גטו”, שבה כיכבה ב־98’ בתיאטרון חיפה.

“נכנסתי לדמות ב־100%”, היא משחזרת. “עד כדי כך התמסרתי לתפקיד באופן טוטאלי, שנגרם לי משבר חזק של זהות שהשפיע על החיים הפרטיים שלי, כשהתפקיד נגע אצלי במקום פסיכולוגי מאוד שביר. זאת, מתוך דאגה לעתיד ילדיי בעולם שאינו מאפשר הגדרה עצמית”.

והזכייה בשנת 2000 - חמש שנים לאחר השתתפותך בקדם־אירוויזיון עם שיר שכתבת והלחנת בעצמך - עם אקי אבני, בפסטיבל הזמר והפזמון המחודש, עם השיר “תפילת האור”, שכתבו נורית בת שחר צפריר ויושי שדה?
“זאת הייתה חוויה קלילה שהוציאה אותי מהדכדוך שבעקבות ‘גטו’. זה שיר עם קריאה לשלום. היה נעים ונחמד לעבוד עם אקי אבני, וכמובן שמחתי שזכינו במקום הראשון וזרמתי הלאה. זה, אגב, הגיע זמן לא רב לאחר שהייתי בין הזמרים שביצעו עם הפילהרמונית את יצירתו של דובי זלצר, ‘יזכור ליצחק’. דובי הציע לשתף אותי בעקבות תפקיד הגר שמילאתי, ביידיש ובעברית, ביצירתו ‘שירי החומש’ שעלתה בתיאטרון יידישפיל, מהחוויות המקסימות שהיו לי בחיים”.



איך היה עם הפילהרמונית?
“אני מביא לך זמרת עם תוף, שתשיר בהיכל התרבות הגדול ולא תצטרך מיקרופון’, אמר דובי לזובין מהטה, שהמפגש איתו היה מאוד מרגש, כשבחן אותי עם השיר ‘שדמתי’. כשכאשר שרתי בליווי הכנר יצחק פרלמן, הרגשתי בעננים. עם היצירה של זלצר הופעתי גם עם הפילהרמונית של ניו יורק בניצוחו של קורט מאזור. לכל ההצלחות האלה התלווה אצלי איזשהו צליל נוגה וכואב מלמטה, שלא אפשר לי להמריא מהן עוד יותר גבוה”, מספרת סמיר.

“אף פעם לא הרגשתי חופשייה מהעול הייצוגי בלהיות זמרת של שלום. תמיד הצביעו עלי כעל זמרת שמסמלת משהו במציאות שלא נעשתה קלה יותר, ובה כאילו לקחתי את העולם על כתפיי. באיזשהו שלב הבנתי שדי, אני לא יכולה יותר להיות ככה ורוצה להיות כמו כל זמרת, בלי המעמסה שנשאתי”.

גשר צר מאוד 

אחד משיאיה של סמיר כזמרת היה ללא ספק כשכיכבה לפני עשור במופע “דבקה פנטזיה”, עם מוזיקה אתנית ישראלית מתקופת ראשית ההתיישבות, שיצרו ישראל בורוכוב ועומר אביטל לפסטיבל ישראל. זאת הייתה חוויה מפעימה כשדווקא סמיר, כאמור אחת ששורשיה אינם בארץ, נתנה שם את הנשמה בביצוע מלהיב של אי־אלה משירי המסד שלנו כמו “אורחה במדבר”, “באר בשדה”, “שתו העדרים” ו”את אדמה בלב מדבר”.

הקהל הריע לה, והיא? “גם אחרי הצלחת הפנטזיה נפלתי למשבר. שום דבר לא עזר. בכל פעם שנגעתי בכור מחצבתי, בום, עברתי רעידת אדמה רגשית”.

כור מחצבתך במצרים או פה?
“איזו שאלה? פה, כמובן, במקום שבו נולדתי. עם זאת, כשחשבתי שאם אגע בשורש המצרי שלי, יהיה לי טוב, וזה לא היה בדיוק ככה”.
ואיך התחושה שהמקום שבו נולדת מעביר חוק כמו חוק הלאום?

"אף פעם לא חייתי בתוך הקטגוריות האלה של לאום. הדבר היחיד שיצר אצלי איזושהי זהות הוא המקום, ומה שמניע אותי בו זו אהבת האדם.
"ההקשר שלי לנושא הלאום, שעלה בימים אלה על הפרק, זו העובדה שכאשר הוריי הגיעו לישראל ממצרים, אבא שלי, ג'וזף סמיר, היה הראשון שדאג לכך שבתעודת הזהות שלו ושלנו כבני משפחתו לא ייכתב כלום בסעיף הלאום מלבד המילים 'אזרח ישראלי'. כדי שכלל אזרחי ישראל יגדירו את עצמם כישראלים, עליהם לחוש כך. זכותו של אדם היא להגדרה עצמית".

כשנושא שיחתנו נוגע שוב בשאלת הזהות מתברר שבקרב חלק ממשפחתה של סמיר, נטולת המחויבות לדת מסוימת, יש קשר זוגי עם יהודים, שכמותו חוותה גם היא, אם לשניים - זהר, מוזיקאי בן 22 ובהיר, תלמידת תיכון בת 16.

כשהייתה בהריון איתה, חוותה סמיר אירוע מטלטל כשאביה נחטף על ידי פלסטינים. “'שיתהפך העולם, אבל אבא שלי יחזור הביתה’, אמרתי, ובאותו רגע הפכתי לגנרלית, נחושת החלטה לעשות הכל כדי להביא לשחרורו”, היא מעידה, “'יאללה, מתגייסים’, אמרתי לאמא שלי, והבית הפך לחמ”ל. שעות לא משתי מהטלפון והלכתי לדבר בכנסת עם כל מי שאפשר היה. אפילו לאנשי שב”כ הגעתי”.

רק אליהם?
“גם לאנשי הרשות הפלסטינית. אפילו עם ג’יבריל רג’וב שוחחתי בטלפון ואמרתי לו שאבא שלי הוא משורר שאין לו שום קשר לפוליטיקה. וגם ציינתי, שהוא היה חולה. ‘יהיה בסדר, אל תדאגי’, אמר רג’וב. אין לי מושג אם היה לו קשר לעניין, אבל בתוך יומיים אבא שלי הגיע למחסום ליד בית לחם, לאחר שברח דרך ההרים. לפני ארבע שנים הוא נפטר”.

מה המסקנה מהסיפור שלך?
“אני מרגישה כמו גשר בין תרבויות ובין עמים. כשהולכים על גשר, צריך להיזהר. לא פעם כמעט מעדתי”.

אתר פסטיבל “מקודשת”
www.mekudeshet.com