אני יושב לצפות בהופעה חיה של לד זפלין. רויאל אלברט הול, לונדון, ינואר 1970. זה נראה לי כמו דרך הולמת לציין יום הולדת 70 לאחד הסולנים הגדולים בכל הזמנים. אני מכיר היטב את הקלטת הזו. גדלתי עליה, במובנים רבים. ועדיין – בכל פעם מחדש זה מפעים. אני מכיר כל מילה וכל צליל, אבל הפלא עדיין עובד. נשמע נכון. פתוח. רענן יותר מכל להקת רוק במאה ה־21.
לד זפלין נולדה באנגליה לפני 50 שנה, בקיץ 1968, והוציאה את האלבום האחרון שלה ב־1979. הלהקה התפרקה כשהמתופף שלה ג'ון בונהאם מת. לד זפלין החזיקה עשר שנות הקלטות והופעות, לא יותר, אבל במהלכן נכתבה מחדש האנציקלופדיה של הרוקנרול. הם היו החוליה המתווכת בין הרוק לבין הבלוז השחור, הרית'ם אנד בלוז הלבן, ומה שנולד מהם בסופו של דבר – הבי מטאל אנגלי שהפך לבסיס לכל להקות הרוק הכבד שבאו אחר כך.
והנה, הסולן שלה – רוברט אנטוני פלאנט - מציין 70 שנה להיוולדו. בילדותו נשלח פלאנט על ידי הוריו לפנימייה. הוא נשר מהמוסד החינוכי בגיל 16 והחל להתעמק בבלוז, לומד בעל פה שירים של סוני בוי ווילאמסון, ווילי דיקסון ורוברט ג’ונסון. “מודל ההשפעה שלי היה סטיבי ווינווד”, הודה. “ווינווד וספנסר דיוויס גרופ שכנעו אותי שאני יכול לשיר בלוז, למרות שאני אנגלי לבן”.
אישיותית, פלאנט היה חזק ונחוש, צעיר בעל ביטחון עצמי רב, כשהצטרף ללד זפלין. הוא שידר נעורים, זוהר, חופש מיני, ג'ינס הדוק על חלציו, ולרוב לבש חולצה פתוחה או היה בלי חולצה כלל.
תחילת דרכם, כלהקה, הייתה אחרי שהגיטריסט ג'ימי פייג' הצטרף ללהקת "ציפורי החצר" (כבסיסט) וצירף אליו את רוברט פלאנט כסולן. ב־1968 חתם פיטר גרנט, מנהל הלהקה, על חוזה של 200 אלף דולר עם חברת התקליטים אטלנטיק רקורדס. ב־1969, לאחר 36 שעות הקלטה בלבד, יצא האלבום הראשון – "לד זפלין 1". באותה שנה יצא גם "לד זפלין 2".
לד זפלין היו חבורה של מוזיקאים מעולים, אבל גם פרועים. המון אלכוהול, הרבה סמים וכמעט כל ביקור שלהם בבית מלון יוקרתי היה מסתיים בהרס מוחלט. כמו חברי להקת "המי", פלאנט וחבריו מאוד אהבו להרוס. רהיטים התעופפו מהחלונות וטלוויזיות התרסקו על המדרכה. פלאנט אף דהר על אופנוע בתוך הלובי של מלון שאטו מרמונט ההוליוודי.
הוא כתב טקסטים, אבל לא ייחס להם חשיבות עליונה. גם אחרי 47 שנים אין מי שמצליח לפענח את "מדרגות לגן עדן" - טריפ LSD? פולחן אימה מסתורי? או אולי שיר כמיהה, ערגה וגעגועים?
"אני לא זוכר למה התכוונתי בשיר, אני לא יודע אם התכוונתי למשהו בכלל", מתעקש פלאנט. "אהבתי את הצורה שבה המילים התיישבו לי בפה".
פלאנט הושפע מאוד מיצירותיו של טולקין, מחבר "ההוביט" ו"שר הטבעות". הוא חקר גם את תרבות אפריקה והמוזיקה המרוקאית.
הוא נחשב לאחד הפרפורמרים הגדולים של שנות ה־70, ואף שגם ניגן יפה במפוחית ושר נהדר – פלאנט כתב מילים רבות לשירי הלהקה (וגם אחר כך בקריירת הסולו שלו). בסקר של המגזין "רולינג סטון" דורג ראשון ברשימת "100 זמרי המטאל הטובים בכל הזמנים", ובסקר אחר, בשנת 2004, נבחר כ"סולן הרוק הטוב ביותר בכל הזמנים".
מסתכל רק קדימה
רוברט פלאנט התחתן בגיל 20 עם אשתו הראשונה, מורין ווילסון. נולדו להם שלושה ילדים: כרמן־ג'יין ושני בנים, קאראק פנדראגון ולוגאן רומרו.
הבן קאראק נקרא על שם הגיבור הקלטי קאראקטוס, שהוביל קרב אכזר והרואי נגד הפלישה הרומית במאה הראשונה לספירה, אבל נשבה ונלקח לרומא. הקיסר קלאודיוס התרשם מאומץ לבו והחליט להותירו בחיים.
אבל קאראק לא נשאר בחיים. הוא חלה ומת בגיל 5, בשנת 1977. בעקבות האסון כתב פלאנט את השיר הנוגע ללב "כל אהבתי" שנכלל בתקליט האחרון של לד זפלין.
אבל זו לא הייתה הטרגדיה היחידה בחייו; עוד קודם, בשנת 1975, עבר פלאנט תאונה קשה ברודוס, שבה כמעט נהרג, ורותק לכיסא גלגלים למשך תקופה ארוכה. המשברים הטילו ספק בהמשך פעילותו בלהקה.
לד זפלין תכננו לשוב להופיע בארצות הברית לאחר שלא הופיעו שם משנת 1977 (השנה שבה מת בנו של פלאנט).
אך בבוקר 25 בספטמבר 1980 נמצא מתופף הלהקה בונהם מת בחדרו. סיבת המוות הייתה כמות מופרזת של אלכוהול. בונהם שתה ושתה עד שמת. פלאנט וחבריו החליטו שלא להמשיך ללא בונהם, והלהקה התפרקה.
רוברט ומורין התגרשו ב־1983, כיוון שרוברט ניהל רומן עם אחותה של אשתו – שירלי ווילסון. בשנת 1991 ווילסון ילדה לו בן נוסף בשם ג'סי לי.
הוא אוהב מאוד ספורט ובמיוחד כדורגל, ואוהד מילדות את וולברהמפטון. בשנת 2009 החליטה הנהלת המועדון למנות את פלאנט כסגן נשיא המועדון. חוץ מזה, המוזיקאי המחונן הוא גם מומחה להיסטוריה וולשית, ותורם כסף באופן קבוע למחקרים ולקרנות צדקה. בניגוד לאמנים בריטים אחרים, הוא העדיף תמיד לחיות במולדת ולא היגר לארצות הברית. בגיל 70, עם 11 אלבומי סולו מאחוריו ועוד תקליטים שבהם שיתף פעולה, בין היתר עם ג'ף בק, ג'ימי פייג' ואליסון קראוס (שאיתה זכה גם בפרס גראמי), פלאנט יכול לסקור את חייו לאחור בסיפוק רב. שמו רשום באותיות של זהב על קיר הנצח של הרוקנרול.
כן, הילד שנולד במחוז סטפורדשייר שלוש שנים אחרי מלחמת העולם השנייה, הפך בגיל 18 לסולן אחת הלהקות החשובות בהיסטוריה והצליח להפוך למודל חיקוי, השפעה והשראה למאות אמנים, כשהוא מנסה לגעת כמעט בכל ז'אנר מוזיקלי אפשרי.
ובניגוד לאמנים אחרים, כסף לא משכנע אותו לעשות משהו. ב־2014 פורסם כי המיליארדר ריצ'רד ברנסון הציע לו מאות מיליוני דולרים כדי שיצטרף לאיחוד הלהקה לסבב של 35 הופעות בלונדון, בברלין ובניו ג'רזי, שיכניס לכל אחד מחבריה כ־300 מיליון דולר. פלאנט קרע את החוזה מול האמרגנים, אחרי שחבריו ג'ימי פייג' וג'ון פול ג'ונס חתמו עליו. "אני לא הולך אחורה, אני מחפש אזורים חדשים ומרעננים להגיע אליהם", הסביר.