מגיש החדשות דני קושמרו נאלץ להיעדר מהמרקע בחודשיים וחצי האחרונים בגלל פציעה במהלך תאונת אופנוע באיטליה, אחרי תקופה של שיקום וטיפולים, מחר הוא ישוב למסכים וינחה את מהדורת "אולפן שישי". לקראת חזרתו, העיתונאי התראיין בתוכניתה אילנה דיין בגלי צה"ל וסיפר על התאונה הקשה, התקופה בבית החולים, המסקנות שלמד מהאירוע והסביר למה הוא לא מתכוון לרדת מהאופנוע.
את רגע התאונה אתה זוכר?
"אני זוכר היטב. עשינו טיול נפלא, אני וחברה שלי באיטליה, וכמו שקורה בדרך כלל, התאונות קורות רגע לפני שסיימת את היעד, אחרי ארבעה ימים נפלאים, עם כבישים מפותלים, כמה שעות לפני הטיסה, שם נופלת העירנות ושם זה קרה. פתאום ככה ראיתי מול העיניים וולבו V40, זה היה מהיר, ולא היתה אפילו בלימה. ויש מצב שבגלל שזאת היתה תאונה כזאת, פרונטלית, מכונית באופנוע, זה שלא בלמתי, עשה אותה יותר קלה. עפנו קדימה, והוולבו והאופנוע התפרקו".
"חברה שלי, באורח נס, נעמדה על רגליה, מיד אחרי. שאלתי אותה 'מה את עושה פה?', היא חשבה שמשהו לא בסדר, ואני אמרתי, 'איך את עומדת?' מיד אמרתי לה ש'אני שברתי את האגן'. הבנתי שאני גם בסדר בראש. הייתי מאוד עירני למה שקורה, לשמחתי זה היה אדרנלין שטשטש את הכאב, ולשמחתי הגדולה, באורח נס - לא היה כאב גדול. הצוות הרפואי הגיע מיד, כי היינו קרובים לבית החולים, ואחרי האדרנלין הגיע המורפיום, זה עזר להיות מטושטש".
אמרת לרופא "תעשה את זה יפה, כי אני עובד בטלוויזיה"
"הייתי מאוד מפוקס ועירני, וזאת דוגמה לכך. רגע לפני הניתוח, נחתכתי בפנים ממשקפי השמש שלי, ואמרתי לרופאים 'תעשו את זה נחמד'. לא באמת הטרידו אותי דברים כאלה".
בגלל שאתה פריק של אופנועים, הרבה אנשים מצקצקים. אמרו לך את זה בקול רם שזה מה שיקרה?
"כמובן שהיו כאלו. כל אחד בוחר לחיות את חייו. לכל אחד מהאנשים יש את השריטה שלו. אנשים אוהבים לגלוש, לרכוב על אופניים. אני מוכן לקנות את זה שפעם ב-35 שנה יהיה לי דבר כזה".
אתה באמת לא מבין כמה זה מסוכן?
"יש סכנה בדבר הזה. אני 35 שנים מקיים את התחביב הזה שלי. רוב הזמן בלי בעיות מיוחדות. אדם צריך לחיות את חייו. להיזהר, להתמגן, אבל אם יש משהו שאתה אוהב, תעשה אותו. בוודאי שאני חוזר לאופנוע. עוד יותר ממוגן, זהיר ושקול. כשאתה בבית החולים אתה שומע אנשים שנפצעים ומגיעים על שטויות. אני חושב שמי שאוהב את מה שהוא עושה, שימשיך לעשות אותו. יש לנו גוף כל כך מורכב. ברגע שאתה חי, תחיה".
"בחיים לא הייתי בחופש כזה ארוך מעבודה, של יותר מחודשיים. אמא שלי אמרה לי שהיא בחיים לא ראתה אותי נח כל כך הרבה. עוד עבודה, עוד עסקה, עוד פגישה. קחו לכם רגע, כי בכל שנייה יכולה להגיע וולבו. תגשימו את החלומות שלכם. זאת אחת מהמסקנות שלי מהשיקום שעברתי".
כתבת על ההליכון וכיסא הגלגלים. השיקום היה נראה לך בלתי אפשרי באותו רגע?
"בסופו של דבר זאת רכבת הרים רגשית, כל הסיפור הזה. ניסיתי לבוא לזה עם האופי התחרותי שלי. הרופאים אמרו לי שתוך שישה שבועות אוכל ללכת, אז ניסיתי לקצר. אמרו לי להיות שעה בבריכה לתרגולים, אז גנבתי עוד שעה. מצד שני, בלי התמיכה של החברים, המשפחה, זה היה הרבה יותר קשה. אני הוגדרתי בבית החולים כמישהו שצריך לשים עליו עין, כי אני סובל ממוטיבציית יתר. הרופאים כתבו ש'יש לשים עין, כדי שלא יפגע בעצמו'".
"המזל הגדול, אגב, שבשבועות הראשונים היה המונדיאל, אז היה לי מה לצפות ולעשות", הוסיף המגיש. "היו אלפי הודעות בכל הפורמטים האפשריים. בהתחלה, שהאצבעות שלי נראו כמו קבבוני טלה, החלטתי להקדיש רבע שעה בכמה שעות לענות לאנשים, והעובדה שאתה פונה לכל אחד ואומר 'אני בסדר, אהיה בסדר', זה משהו שעובד על התת מודע שלך".
מחר אתה מגיע על הרגליים כדי לחזור לכסא המגיש
"אני אתרגש, אין לי ספק. בכל זאת - זה היה אחד הרגעים שחשבתי עליו כל הזמן, מתי אני גומר עם זה וחוזר לחיים שלי".