נמרוד לב: "'זה כל הקסם' לא ייצג אותי, תסכל אותי שהפך ללהיט אייקוני"

לפני כמה ימים קיבל נמרוד לב סרטון באינסטגרם שבו חייל צעיר בן 20 בשם דניאל קניזו, מנגן בגיטרה ושר את "זה כל הקסם", הלהיט שהכי מזוהה איתו מהניינטיז. לב כל כך התלהב, שאירח את החייל המזמר בסיבוב הופעותיו החדש, בסימן 20 שנה ל"זה כל הקסם", אלבום הבכורה שלו.

"אתה קולט איך הזמן טס? דניאל הוא בגיל של השיר הזה!", אומר לב. "הזמן טס כשנהנים, ובעיקר כשממלאים אותו בתוכן ראוי ולא סתם מבזבזים אותו על שטויות. הזמן, שניתן לנו במתנה, ניתן לנו על מנת שנעשה, ניצור, ניטיב ולא רק לעצמנו, אלא גם לסביבתנו, לכלל. פעלתי כל כך הרבה ובכל כך הרבה תחומים שונים בזמן שחלף, מאז 'זה כל הקסם', עד שזה מרגיש לי כמו רגע, כהרף עין; מאלבום פלטינה והזכיות בפרסים השונים, דרך 'ימים טובים' והחלוציות האלקטרונית של RBS (ההרכב אלקטרוני שבו היה חבר - ד"פ) והאקטיביזם החברתי".

תגלית השנה

בואו נחזור במנהרת הזמן לסוף שנות ה־90, או ליתר דיוק, לשנת 1998. איש תקשורת ומוזיקאי בשם נמרוד לב, מגיח משום מקום עם אלבום בכורה ("אין חלום אחר") שבו נכלל "זה כל הקסם": דואט קסום שהקליט עם זוגתו דאז, השחקנית אורלי פרל. השיר תפס כאש בשדה קוצים והפך ל"שיר השנה" במצעדים השנתיים, כשלב עצמו קוטף את תואר "תגלית השנה".

"האמת היא שדי תסכל אותי ש'זה כל הקסם', בלדה רומנטית שקטה שלא הרגשתי שמייצגת אותי, הפכה ללהיט אייקוני", הוא מודה. "רציתי להיות קשוח ומחוספס, אבל חברת התקליטים שמה את 'זה כל הקסם' בפרונט, ולא את '7 שורות על פלא הירקון' מהאלבום, והתעקשה להבליט את הפן הרומנטי שבי. ניסיתי להתנער מזה ככל האפשר, אפילו הרחקתי עד למוזיקה אלקטרונית. אני תופס עצמי כיוצר ורסטילי ששוחה היטב בז'אנרים השונים, ואוהב להתנסות בהם, ובעיקר לערבב אותם לעניינים חדשים שנוצרים מחיבורים לא צפויים".

"עשיתי הכל כדי להתרחק מהקלסיקאי המעודן שהייתי. אני אוהב את השיר מאוד, אבל רק השנה נפל לי האסימון בנוגע לסוד קסמו של 'זה כל הקסם': הוא נכתב ומבוצע בגיטרה קלאסית. הקסם טמון בחיבור ביני לבין הגיטרה וברבדים העמוקים שהיא מצליחה להוציא ממני, עמוק מתחת לפני השטח. ואולי זה מה שהפחיד אותי בעצם, וממנו ניסיתי להתנער. מהפן החשוף שהיא מביאה איתה. רק אני והיא, בלי שום פירוטכניקה מסביב, שנועדה ומסוגלת להסוות חולשות וחוסר שלמות. אולי חששתי להיות חשוף לעיני כל".

שיערת שהשיר יעורר כאלה הדים?
"לא היה לי מושג שהוא יהיה כזה. כתבתי אותו ברגע, בבת אחת, עם הגיטרה על המדרגות בכניסה שלנו. זה אולי נשמע קצת רוחניקי, אבל אני באמת מרגיש, בפועל, שאני צינור שמעביר יצירה שבאה מלמעלה ומתגשמת דרכי, כשאני מואיל בטובי לא להפריע לה בעודף מחשבה מיותרת, התערבות רגשית, או ענייני אגו".

אתה מרגיש שניצלת עד תום את ההצלחה ההיא?
"אני אולי קצת נאיבי, מפני שאני אידיאולוג. אני באמת מאמין בערכים ובמשמעות. אז במקום לנצל לטובתי את ההצלחה כמו שצריך, בחרתי שלא להתעלם מהעוולות ומחוסר הצדק שראיתי וחוויתי, לשבור את הכלים ולהפוך לאמן עצמאי - מין גרסה לא ג'ינג'ית של דוד מול גוליית. היחיד העצמאי הנלחם בענקים, כי הוא מזהה שהקומבינה של חברות התקליטים ככלל, והקומבינה הקטנה שתופס לו כל אחד ואחד, מרקיבה את השלם. לכן לא מינפתי את ההצלחה כדי להפוך ליורשו של שלמה ארצי הבא, אף שאני מודה שהייתי שמח להיות. אם הייתי עומד שוב מול הדלתות המסתובבות ההן, במצב הדברים ההוא, רוב הסיכויים שהייתי דוחף אותן שוב לאותו הכיוון".