מבט ברשימת האמנים המרכיבים את הליין־אפ של פסטיבל אינדינגב יכול להעיד על המגמות במוזיקה העצמאית הישראלית. בין השמות החמים שיופיעו השנה בפסטיבל: Acollective, כף הקלע, עדן דרסו, אביב גדג', יהוא ירון, נעמי חשמונאי, שי צברי, לונא אבו נאסר, גלעד כהנא, החצר האחורית, עמיר לב, מיכה שטרית, יעל דקלבאום ואנסמבל "תפילת האמהות" ועוד.
אך הפסטיבל, שהשנה יציין 12 שנים להקמתו, הוא יותר מעוד אירוע מוזיקלי; זהו מפגש של קהילה שמה שמניע אותה הוא אנושיות ואהבה.
הכל התחיל כאירוע לחברים. הם לא כיוונו למשוך כעשרת אלפים משתתפים - זה פשוט מה שיצא. "הפסטיבל נולד בטעות", מספר אסף בן דוד, ממייסדי הפסטיבל. "בהתחלה הייתה מטרה פשוט לעשות משהו. בלי תוכנית עסקית או הגדרות. הכל קרה בהדרגתיות ובצורה מדודה. השאיפה הייתה לקיים את עצמנו ואת הקהילה שלנו שמורכבת מההפקה, את האמנים והקהל. האורגניזם והרוח היו תמיד חשובים לנו, יותר מהשאלה כמה קהל יבוא. גם אם היה שינוי במתחם, הוא נעשה במשך כמה שנים עד שהושלם. זה חלק מההסתכלות היותר רחבה, הרצון לא לעשת דברים אמוציונלית ולא לקפוץ מעל הפופיק".
על הפסטיבל הראשון חתומים מתן נויפלד ואסף קזדו, תושבי המועצה האזורית אשכול, שבחרו לקבוע בשטח המועצה את האירוע. 1,500 איש הגיעו אליו, והשמועה התפשטה כמו אש בשדה קוצים. בהמשך חבר אליהם בן דוד, שותפו של נויפלד ללימודי קולנוע במכללת ספיר. "אף אחד מהצוות המקורי של הפסטיבל לא עסק לפני כן בהפקות", הוא אומר. "כיום כולנו עוסקים בתחום, בצורה כזו או אחרת".
איך מצליחים לקיים אירוע גדול כל כך באזור כמו עוטף עזה?
"לצערי, אנחנו מתמודדים עם המצב עוד מהשנה הראשונה לקיום הפסטיבל, וגם אם יש שנים שבהן היה יותר קשה, הפסטיבל התקיים תמיד. מבצע צוק איתן, למשל, היה נקודת קיצון: הוא הסתיים פחות מחודש לפני הפסטיבל, וכל קיומו של הפסטיבל עמד בסימן שאלה. גם השנה הייתה סיטואציה לא פשוטה. חשוב לנו להמשיך. זה מחדד את החיבור למקום ואת החשיבות לקיים אותו כאן. זה באמת בית לכולם".
אתה לא גר באזור הדרום, אבל עובד שם. יש פער בין איך שתושבי המרכז תופסים את המציאות היומיומית, לבין איך שהיא באה לידי ביטוי בפועל?
"יש הבדל תהומי. זה כמובן לא במובן רע. אין מה לעשות. ברגע שאתה לא נוכח בסיטואציה, קשה לך להבין את המצב. אנחנו משתדלים לא לבוא לדברים ממקום של להתלונן, אלא לשפר את הסיטואציה, וזה חלק מהעניין. אפשר להתבכיין שקשה ושיש אי־ ודאות. מצד שני, יש יתרונות ואפשר לחבר לאירוע את התושבים ואת המועצה ולגרום לדברים לקרות בדרום".
עם השנים הפך אינדינגב לאירוע משמעותי בלוח השנה התרבותי של ישראל, ולכזה שידע לזהות ולתת במה לאמנים בתחילת דרכם, שהפכו במרוצת הזמן לכוכבים ענקיים כמו אסף אבידן ו־A-WA, ג'יין בורדו, נוגה ארז ועוד. "אנחנו לא לוקחים קרדיט שלא בהכרח מגיע לנו", מצטנע בן דוד. "יותר מעניין להסתכל על עולם היצירה העצמאית השנה, לעומת מה שהיה כאן לפני עשור. יש יותר מועדוני הופעות, יותר פסטיבלים ויותר פלטפורמות. אמנים בשוליים הגיעו למקום מרכזי בתרבות. אני חושב שזה קרה הודות לאינדינגב ולופים נוספים שמעורבים בקידום יצירה עצמאית לאורך זמן. יחד, אנחנו נותנים גב לאמנים ואפשר לראות פריחה חסרת תקדים. אם לפני עשור המוזיקה הזו הייתה בשולי־השוליים, עכשיו היא קיבלה מקום מרכזי, ואנחנו שמחים על כך. לאורך השנה כולה, אנחנו עומדים בקשר עם היוצרים ועם האמנים ומקבלים המון פניות ממוזיקאים שרוצים להשתתף באירוע. השנה קיבלנו יותר מאלף פנויות, ורק 10% יכולים להופיע".
אז איך בוחרים מי ישתתף?
"בכל שנה יש נושא שמוביל אותנו ויש עוד קריטריונים. למשל, רצון לתת מקום לאמנים שרוצים לפרוץ, או אמנים שבלטו וחשוב לנו להביא אותם, או אמנים ותיקים שהשפיעו על אמנים שפעילים היום. זה מורכב, אמורפי ולא נוסחתי".
אינדינגב, 11־13 באוקטובר, מצפה גבולות, מועצה אזורית אשכול