"אמרו לנו שצהובי החולצות ושחורי הסמל, אנשי 'כהנא צדק' וצורחי 'מוות לערבים', הם קומץ", הוא הטיח מעל הבמה. "ועוד החציפו ואמרו שהגנבים ולוקחי השוחד גם הם רק קומץ. והמטרידים המיניים והאנסים – רק קומץ. מנשקי הקמעות, עובדי האלילים והמשתחווים ומשתטחים על קברי קדושים – רק קומץ... אם כל אלה רק קומץ, אז איך זה שהקומץ שולט בנו? איך זה שבאין מרגיש ובאין מפריע, הוא, הקומץ, נעשה לרוב?".
גרבוז עצמו סירב לאורך השנים להביע ולו בדל של חרטה, ואף להפך. "הנאום שלי ראה את הכהניזם, היום בלי זה אין קיום לממשלה", אמר באחד הראיונות. "בשום פנים ואופן לא אמרתי בו מילה אחת על עדות המזרח. היום מגיע לי פרס ישראל על הנאום הזה, אפילו יותר מאשר על האמנות שלי".
הנפש נמצאת בסטודיו
בבית הספר היסודי "בורוכוב" גילה גרבוז את המכחול, בהדרכתו של האמן אברהם נתון. "הציור בילדותי היה המקום היחיד שבו הרגשתי שאני יכול להציב מציאות חלופית לזו שראיתי סביבי", סיפר פעם. "תמיד הרגשתי שהמכחול הוא הכלי שדרכו אני רושם את הפרוטוקול של החיים שלי, עוד לפני שידעתי שזה יהיה המקצוע שלי".
בגיל 17 החל ללמוד ציור במכון אבני בתל אביב ואצל הצייר רפי לביא שנעשה המנטור שלו.
את שירותו הצבאי עשה בנח"ל, כחלק מגרעין שיועד להשלמה בקיבוץ כפר החורש שבעמק יזרעאל. "השירות בנח"ל ובקיבוץ היה עבורי המפגש האמיתי הראשון עם הניסיון הישראלי לברוא 'אדם חדש', אבל כזה שתמיד מחזיק מכחול ביד אחת ורובה ביד השנייה", אמר בעבר בריאיון. "לא הייתי חייל של מלחמות גדולות, אלא חייל של נוף, של שדות ושל גרעין התיישבותי שבו הציור נתפס כמעט כבגידה בעבודה העברית. השירות בנח"ל לימד אותי שבישראל, גם כשאתה לובש מדים, אתה קודם כל חלק מקולקטיב שמתעקש להגדיר את עצמו דרך האדמה, גם אם הנפש שלך בכלל נמצאת בסטודיו בתל אביב".
עם שחרורו מהצבא הצטרף ל"קבוצת +10", התאגדות אמנים בהובלת לביא, שבמסגרתה הציג את תערוכת היחיד הראשונה שלו, ביוני 1967, בגלריה מסדה בתל אביב. היו בתערוכה ציורים ורישומים על נייר ודיקט, ניצני סגנון "דלות החומר" שגרבוז נמנה עם חלוציו בארץ. "התערוכה הזו הייתה הרגע שבו הבנתי שהציור שלי הוא לא רק כתמים, אלא דף שאפשר לכתוב עליו", סיפר. "הרגשתי שאני לא מציג תמונות לקישוט, אלא מגיש דוח מצב על המציאות הישראלית, עם כל השברים וההדבקות שלה".
מאז הציג גרבוז את עבודותיו בעשרות תערוכות, יחיד וקבוצתיות, בארץ ובבירות האמנות של העולם, מניו יורק ועד פריז, ואף ייצג את ישראל בביאנלה בוונציה. ייחד אותו השימוש הבלתי מתפשר בקולאז' רב־שכבתי. בשנות ה־70 וה־80 חידד את חלוציותו כשהפך את הציור לזירה של אירוניה פוליטית. הוא שתל בתוך הקומפוזיציות טקסטים ודמויות מהתעמולה הציונית הממסדית, לדוגמה, במיצב המונומנטלי "אם לא ענק – אז לפחות בגנו" (1979) ובסדרות המופת "סגרו את המתנ"סים ויצאו לעשות מלחמה" ו"אמנות ישראלית איחוד/אמנות ישראלית מאוחד".
"אני לא מצייר את המציאות, אני מצייר את הדיבור על המציאות", הסביר פעם את גישתו. "הציור שלי הוא לא חלון לעולם, אלא קיר שעליו אני מדביק את כל מה ששבור, מצחיק ומכאיב בחיים שלנו כאן".
בשנים 1974־1986 הקדים גרבוז את זמנו כשמילא את המסך בווידיאו־ארט ראשוני בטכניקת סופר 8 מ"מ, סרטים בעלי אופי קולאז'י שהיו תרגום חזותי לטקסטים המושחזים שכתב. בשנים 1997־2008 הוא היה ראש המדרשה להכשרת מורים לאמנות במכללת בית ברל ובהמשך עמד בראש בית הספר לאמנות "בסיס" בהרצליה.
מצחיק בצורה בלתי רגילה
דמותו הציבורית של גרבוז התעצבה לא פחות דרך המילים והחיוך האירוניים שלו בעיתונות ועל מרקע הטלוויזיה. במשך שני עשורים הוא היה מעמודי התווך של מדור הסאטירה המיתולוגי "דבר אחר" (בעיתון דבר). גרבוז גם הנחה את תוכנית הסאטירה "אין עם מי לדבר" ששודרה בערוץ השני וסללה את הדרך לתוכניות סאטירה עתידיות. "סאטירה היא כמו טיפול שורש – זה כואב, זה מרעיש, וזה לא תמיד נעים, אבל זה הכרחי כדי לנקות את הריקבון שמתפתח מתחת לפני השטח", תיאר פעם.
"גרבוז פרש עליי חסות במובן הסאטירי", מספר אלדד זיו. "הוא ראה עבודות שלי ואמר 'תשמע, אתה בא לכתוב ב"דבר אחר"', ומשם זה עבר להשתתפות בפאנל של 'אין עם מי לדבר'. יוצא לי להסתובב ולהגיד דברים שהוא אמר בשנות ה־90, ורואים כמה שהוא צדק. גם מבחינה פוליטית הוא תמיד צדק. זה שהוציאו דברים מהקשרם וחבטו בו, זה כאב. הוא נורא נפגע מזה, גם כלכלית. אנשים הסתכלו עליו בבוז וזרקו מילים, אבל אני חושב שלאט־לאט כולם מבינים שבסך הכל היה מן האמת במה שהוא אמר".
את החריפות האינטלקטואלית הוא יצק גם אל דפי תשעת ספריו (האחרון יצא ב־2025), בהם "תמיד פולני" (שבו חתם בשם העט "י' פולני") ו"כל הסיכויים שבקרוב תעבור כאן רכבת". בספריו המשיך גרבוז לפרק את הישראליות וביסס את מעמדו כאחד הקולות התרבותיים המשמעותיים והמורידים־לקרקע של תקופתו. "הוא היה הישראלי היסודי, המוהיקני האחרון של דור ההתיישבות העובדת", אומר זיו. "כל דבר שגרבוז נגע בו הפך לישראליות מזוקקת. הוא יכול היה ללכת בפריז ולדבר עליה בעיניים ישראליות לחלוטין. הוא כתב 'אני פולני', ורק ישראלי יכול לכתוב 'אני פולני', כי אין הגדרה כזו בשום מקום אחר בעולם".
גרבוז ניסה את כוחו גם בפוליטיקה. בשנות ה־90 הוא הוצב במקומות לא ריאליים ברשימות מרצ, וב־2008 הצטרף למפלגת אור שתמכה במערכת חינוך אחת, המבוססת על מדע, וביטול מוסד הרבנות. המפלגה לא עברה את אחוז החסימה. "אני לא פוליטיקאי ואני גם לא יודע להיות כזה, אבל הרגשתי שאי אפשר להמשיך לצרוח רק מהיציע או מול הקנבס בסטודיו", התייחס לניסיונותיו הפוליטיים. "בסופו של דבר גיליתי ששם, בתוך המפלגות, אין מקום לאירוניה או למורכבות של אמן – שם הכל שחור או לבן, ואני תמיד העדפתי את הקולאז' של כל הצבעים".
לאורך השנים זכה גרבוז בשלל פרסים על פועלו, בין היתר בפרס סוקולוב, פרס רפפורט ופרס א.מ.ת, אך תמיד אמר שהפרס הגדול ביותר שבו זכה היה משפחתו: אשתו מרגלית ושלושת ילדיהם. בערוב ימיו חילק את חייו בין בתיו ברמת גן ובצפת, ולא פסק לעבוד עד יומו האחרון.
"יאיר היה איש מאוד משעשע, מאוד חריף, איש שאמר את דעתו ולא הסתיר אותה מאף אחד", מסכם יאיר ניצני בערגה חברות של למעלה מ־35 שנים. "הוא היה מאוד מיוחד ומאוד אהוב, פשוט אדם מצחיק בצורה בלתי רגילה. רק ביום שישי הקרוב הוא היה אמור להשתתף בתערוכה שאשתי, דרורית, מארגנת למען חיילים בודדים. הוא תרם שתי עבודות שצייר על צלחות, לצד עבודות של עוד 150 אמנים, אבל הוא כבר לא יזכה לראות אותן מוצגות. הוא יחסר לנו מאוד כחבר וכיוצר שאין שני לו".
התרעות פיקוד העורף