אתיופיה־ברלין: אושרת אינגדשט מככבת ב"קברכט"

אפלה ומובשמת מאזינה לפסיעות המוות בין מועדוניה עמוסי השיכורים, הזונות והאומללים הטובעים בבדידותם. זוהי ברלין של המחזאי ברטולט ברכט, כפי שבאה לידי ביטוי במחזותיו. לא ברלין אליה יוצאת נפשם של צעירי ישראל.

"לא הייתי בברלין, כך שאני לא יודעת על מה המהומה", מודה אושרת אינגדשט, המשחקת במחזמר "קברכט", שיעלה מחר בהופעת בכורה במרכז התרבות בבית אריאלה.

"אבל ברלין של ברכט הייתה מקום שבו לאנשים לא היה כסף לאכול, הם היו שותים כדי לשכוח ומקטרים על זה שהממשלה לא סופרת את האזרחים. קצת כמו אצלנו. ברכט לא ייפה את המציאות ורצה לגרום לאנשים לחשוב. בעיני זאת תפקידה של האמנות".

אינגדשט (24) היא ילידת אשדוד שגדלה בבית דתי וחזרה בשאלה בתיכון. "מול הבית שלנו היה תיכון חילוני עם מגמת תיאטרון, ואני, שתמיד הייתה לי משיכה לתיאטרון, הכרזתי: או שאני הולכת לבית הספר הזה, או שאני לא הולכת ללמוד בכלל", היא מספרת.

"לא ממש. האחיות שלי אומנם לא דתיות, אבל הן נשארו במסגרות הדתיות עד שסיימו תיכון. אני התמרדתי כבר בגיל 14 . לא היה להם פשוט. הם ניהלו איתי מלחמה על זה, אבל עברנו אותה וכיום הם מקבלים את מה שאני עושה. אמא שלי תומכת ומגיעה לראות את כל ההצגות שלי. אני חושבת שבזכותה אני עוד קשורה לדת, כי עם כמה שהיא דתייה, היא אדם פתוח ומקבל".

"כן, רק שהיא גדולה ממני ב־ 12 שנה. כשהייתי בתיכון, היא כבר לא הייתה בבית. האחיות שלי בחרו ללכת לכיוון מוזיקלי, אבל עבורי המשחק הוא המקצוע הדומיננטי בחיים".

אחרי שסיימה שירות צבאי, פנתה אינגדשט ללימודים בסטודיו למשחק של יורם לוינשטיין. בתום לימודיה נקראה להבימה להצגת "השבועה", שם שיחקה בתפקיד ראשי, שהכניס אותה לרשימת המועמדים לפרס התיאטרון בקטגוריית השחקנית המבטיחה של השנה.

"המועמדות היא מחמאה גדולה", היא אומרת. "למרות שהעבודה והעשייה חשובות, חלק מהמקצוע זה ההכרה ביכולות שלך". בנוסף היא משחקת בהבימה ב"אבא גוריו", ויש לה תפקיד בסדרת הטלוויזיה "בתולות" (הוט) ובסדרה "שכונה" המיועדת לבני נוער.

את מרגישה פתיחות בתעשייה לשחקנים ממוצא אתיופי?

"אני לא יכולה להגיד לך שכל המלהקים נמצאים בראש פתוח. לא הכול ורוד. אבל מרגישים התקדמות. בסדרה 'שכונה' התפקיד שלי לא קשור לצבע שלי, או לאזכור עדתי. הם לא חיפשו בחורה אתיופית. בנוגע לתיאטרון - בכל תיאטרון יש לפחות שחקנית אתיופית אחת, אבל עדיין אפשר לספור אותן על יד אחת.

"למזלי, ברוך השם, בדרך שהלכתי בה, לא נתקלתי בבעיות: מהר מאוד התקבלתי לבית הספר, וכבר בשנה ג' נכנסתי להבימה וקיבלתי תפקידים שאין להם שום קשר לצבע העור שלי. יש פרגון בתעשייה, וזה נותן כוח להמשיך".