תמונת חייו: האיש שהפך לאימפריית צילום סוגר 60 שנות פעילות

לאחר סיור בסטודיו סיפר כיצד הצליח לשרוד את המהפכה הדיגיטלית, להישאר רלוונטי ועדיין לחייך כשמצלמים אותו. בעולם שבו אימפריות צילום כמו קודאק ופוג'י קורסות לאחר שלא השכילו להתאים את פעילותן לעולם המייצר צילום במהירות של אלפית השנייה, השרידות של האחים פרג' היא לא פחות מנס.

 
הסיפור של האחים יכול לספק בסיס לתסריט. יש בו כל המאפיינים. משפחה חסרת כל, שבמוטיבציה בלתי נלאית הצליחה להגיע אל הטופ ועדיין להישאר בסביבה. האחים פרג' עשו לעולם הצילום מה ששלמה אליהו עשה בענף הביטוח או בינו צדיק בבנקאות.

האחים פרג' נולדו בבגדד עם מצלמה ליד מיטתם. עשרה אחים ואחיות שהתגלגלו לקריירת צילום. שניים מהאחים, סמי ופרי, החלו את הקריירה עוד בבגדד בחנות של דודם נורי חביב. לימים הפך חביב לבמאי שביים את הסרט “באין מולדת" עם כוכבי התקופה שושנה דמארי ושייקה אופיר.

האחים התמקמו מול בית הכנסת המרכזי וצילמו תמונות דרכון ליהודים לפני העלייה. בשנת 1952 הם עלו בעצמם והוסעו למושב עמישב שליד פתח תקווה. ההתחלה שלהם הייתה במעברה, כשהסתובבו בין האוהלים וצילמו ילדים.

את חנות הצילום הראשונה הקימו בפתח תקווה בשנת 1955. המתחרים לא פרגנו לשני האחים עיראקים והפיצו שמועות על כך שהסטודיו הוקם כדי ללכוד את תשומת לבן של בנות מלאבס היפות. אלא הסטודיו הפך במהירות לשם דבר בעיר.

את חלון הראווה שלו הם הפכו למעין מגזין חדשות מצולם המסקר את אירועי העיר. היו שם תמונות ממשחקי השבת בימים שבהם הפועל פתח תקווה עוד נחשבה לאימפריית כדורגל, וגם תמונות סטילס בגודל ענק של סלבריטי ששבר רגל או של חתונה מפורסמת. במונחים של היום נחשב חלון הראווה שלהם למעין טור הרכילות של אחד המקומונים בפתח תקווה.

תמונות היום היוו עבור העוברים והשבים מעין מתאבן לפני כניסתם לאולם הקולנוע בעיר. בימים שבהם עדיין לא הייתה טלוויזיה, זכו הצופים לקבל את תקציר האירועים באמצעות אולפני גבע וכן באמצעות סטודיו האחים.

והיו, כמובן, צילומי ילדים מכל אירוע משמח, שהפכו לתחום מומחיותו של סמי פרג'. תחת עין המצלמה שלו עברו ילדים ונערים כמו גבי אשכנזי, איתן בן אליהו, דן חלוץ ורבים נוספים. גם המרן עובדיה יוסף צולם כשקודם לתפקיד הרב הראשי של אחת הערים.

“המומחיות שלי הייתה צילומי ילדים", מספר לי פרג' ומסביר את סוד ההצלחה שלו: “כדי לצלם ילדים, אתה צריך להיכנס לראש שלהם ולהבין אותם. מישהו כמוני, שיש לו ראש של ילד, היה מסוגל להבין אותם. עברו אצלי ילדים שהפכו במשך השנים להיות אלופים בצה"ל ואפילו רמטכ"לים לשעבר".

בתחילת שנות ה־ה 60 נשלח סמי פרג' להשתלמות בחברת אגפא בלברקוזן שבגרמניה. שם הוא למד את סודות פיתוח התמונות משחור־לבן לצבע. “הגעתי לשם בפרוטקציה בלי אפילו גרוש", הוא משחזר, “היו לי חברים ממדינות המפרץ שנשלחו בעיקר לבלות. אני הגעתי כדי ללמוד ולייצר קשרים. אחרי שלושה חודשים חזרתי ארצה עם המון ידע בצילום. את מכונות הצילום של אגפא קניתי אצלם".

המתחרים לא פרגנו, וכדי להילחם בהם ולהצליח, המציאו האחים את עצמם כל פעם מחדש. הגימיק המפורסם ביותר מבית היוצר שלהם היה “מהיום למחר", שבו הצליחו לקצר את זמן קבלת התמונות מארבעה־חמישה ימים ל־ 24 שעות בלבד. אלו היו ימים שבהם זמן עדיין לא היה כסף, וההמתנה לקו טלפון של בזק ארכה חודשים. אם רציתם לקבל קו בתוך שבוע בלבד, הייתם צריכים פרוטקציה של משה דיין או של מקורביו.

סמי פרג' על רקע החנות בפתח תקווה. צילום: סמי פרג' 
 

“הישראלים חסרי סבלנות", אומר פרג', “אם עד המבצע שלנו היה צריך לחכות כמה ימים כדי לקבל את התמונה, עלינו על הרעיון שניתן לקצר את לוח הזמנים משמעותית. העסקנו את העובדים מסביב לשעון כדי להספיק לפתח, הפעלנו טכניקות חדשות והצלחנו.

המתחרים השתגעו. הם לא הבינו איך אנחנו מצליחים והיו בטוחים שיש כאן איזה טריק". מרגע שנפרץ מחסום הזמן, העניינים התחילו להתגלגל במהירות. “מהיום למחר" הפך “מהיום להיום" ובהמשך ל"בתוך שעה".

במונחי לוח הזמנים המודרני זה כבר אמור היה להפוך ל"מהרגע להרגע". המונח "שיטת פרג'" הפך מאז למטבע לשון המתאר מהלך שנעשה במהירות רבה. הביטוי הזה שימש פוליטיקאים בדיונים בכנסת, את הגשש החיוור במערכונים וגם בסרט "גבעת חלפון אינה עונה".

אבל הראש הפורה של האחים לא הפסיק להמציא אין ספור גימיקים. הם היו הראה שונים שהשתמשו בסלבס לצורכי פרסום. בחנוכת סטודיו הצילום הראשון ברחוב בן יהודה בתל אביב, הוזמנה כאורחת כבוד מלכת התיאטרון העברי חנה רובינא.

בשנת 1967, עוד בימים של ארץ ישראל הקטנה והיפה, הביאו את המצולמים לסטודיו על גבי כרכרה הרתומה לסוסה מהודרת, כאילו מדובר בנסיכים בריטים. האחים היו גם הראשונים ששינו את החשיבה המקובלת והפכו את אלבום התמונות המרובע המסורתי לאלבום עגול.

מה עוד היה באמתחתם? פעם מקובל היה לצאת החוצה ולהצטלם ביערות או מול השקיעה, בתמונות שמקובל לכנות היום “תמונות דולפינריום". “הגימיק שלנו היה להביא את הנוף לאולפן", מספר פרג', “הבאנו ארצה מכשיר שווייצרי המקרין תמונות נוף ואז היינו מצלמים. היה צורך בהרבה ניסיון כדי להתאים את הנוף למצולם".

“האחיות שלי, קתרין ורוזי, היו הראשונות שריטשו את התמונות, כדי שהתוצר הסופי יהיה יפה יותר. הן באו עם הרעיון לשנות את התמונה בנגטיב כדי להעלים את הפגמים. “יכולנו גם לתקן את האף או לשנות את זווית המשקפיים. זה התחיל עם חרדים שחיה פשו שידוכים מבני ברק. כדי לייפות את החתנים או הכלות, מחקנו בצילומים, לבה קשת השדכנים, את החצ'קונים וסידרנו את הגבות. השדכניות קיבלו תמונות יפות יותר והשידוך הצליח", מספר פרג'.

“הבעיות התחילו כשהמשודכים נפגשו בארבע עיניים וראו ש'הסחורה' במציאות היא שונה. הפוטושופ שלנו הפך ללהיט. המתחרים לא הבינו איך ייתכן שהדתיים מבני ברק מגיעים רק אלינו".

“בוודאי. זה היה מקובל בעיקר במגזר הערבי. היינו מלבישים אותם בחליפות ובעניבות. בשביל הרושם הצמדנו לכיס החליפה מכסה של עט פארקר, כי פחדנו שאת העט האמיתי יגנבו. ובאמת יום אחד מישהו נעלם עם המעיל".

בשנת 1973 קפצו האחים כיתה, כשרכשו את קולנוע "ארמון דוד" ברחוב דיזנגוף פינת ארלוזורוב בתל אביב, והפכו אותו לאולפן הצילום והמעבדה הגדולים במזרח התיכון. המתחם נוהל על ידי האחים פרי וסמי, ואליהם הצטרפו האחים מאיר, מוטי ועזרא.

האחיות לבית פרג' התמחו בעיבוד ובריטוש הנעשים כיום בטכניקת פוטושופ. בתחילת שנות ה-80 התפרקה החבילה בגלל סכסוך משפחתי, וכל אחד מהאחים הלך לדרכו. פרי פרג' המשיך לפעול מהקומה הראשונה של הבניין המפורסם. סמי חזר לסטודיו בפתח תקווה, ולפני מספר שבועות חנך את הסטודיו החדש בנווה ירק המנוהל על ידי בנו סיון וכלתו ענת.

סיון הוא אחד משלושת ילדיו של סמי פרג'. את שירותו הצבאי עשה כצלם ביחידת דובר צה"ל. אחותו סימה היא בוגרת המכללה לצילום בקריית אונו והאחות השנייה סאלי עוסקת באיפור ובקוסמטיקה. העסק המשפחתי מנוהל על ידי ענת, אשתו של סיון. כולם נושמים את עולם הצילום על שלל גווניו.

את סיון הבן אני מכיר כצלם עיתונות מקצועי. הוא ענייני, חייכן ושומר על כבודו של המצולם, גם אם זה יעלה לו בסקופ עיתונאי. כמו במרוץ שליחים, הוא החליט לקחת מאביו את המצלמה ולהמשיך לצלם. בנו הצעיר של סיון הולך גם הוא בדרכם של אביו וסבו.

שיתוף הפעולה הראשון של סיון עם אביו החל ב־ 1992 לאחר מלחמת המפרץ. השניים יזמו תערוכת צילומים בנושא הישיבה במקלטים, ובעקבותיה קיבל סמי את תואר יקיר העיר אוקלהומה שבארצות הברית.

אלא שמאז משבר  2008 נקלע שוק הצילום העולמי לקשיים חסרי תקדים. חוץ מהקשיים הכלכליים, על העולם השתלטה המצלמה הדיגיטלית שהחליפה את מצלמת הפילם. למצלמות הדיגיטליות הייתה עדנה קצרה ואחריהן השתלטה בסערה מצלמת הסלולרי עם מספר פיקסלים שהיה גדול יותר מכל מה שהציעה מצלמה מודרנית.

אלא שחידושים רודפים זה את זה, ובשנה האחרונה השלימה את השתלטותה על חובבי הצילום מהפכת האינסטגרם. הסלפי החל לסמל את הכניסה לעולם הצילום העדכני והפך את כולנו לצלמים פוטנציאליים. ממש כפי שבענף העיתונאות כל בלוגר הופך לעיתונאי פוטנציאלי.

תמונת המצב הנוכחית מראה שחברות ענק כמו קודאק ואגפא כמעט נמחקו. אחרות, כמו פוג'י, ממציאות את עצמן מחדש. אלמנטים הקשורים למצלמות, כמו אלבומים, סרטי צילום, חומרי הדפסה, מעבדות ותעשיות נייר נעלמו, ויחד איתן מאות חנויות צילום.

“בארץ פעלו עד לפני כמה שנים 350 חנויות ומרביתן נסגרו. אצלנו היינו פעם מצלמים 20 חתונות ביממה, אבל הכל נעלם. השוק קרס במהירות. אפילו אני לא האמנתי שזה יקרה", אומר פרג'.

“תשמעו סיפור", הוא ממשיך, “לפני ימים אחדים פגשתי את בעל חנות הצילום השכונתית, בעיצומה של מלאכת תליית מודעות בלוחות. הוא פרסם איזה מבצע לתמונות דרכון במחיר מיוחד. ‘מה שלומך?', שאלתי אותו. ‘שורדים בקושי. אין ברירה. צריך לחשוב על הכל', הוא ענה".

“הם היו שאננים מדי ולא הלכו עם הקדמה. זה מזכיר לי את ההבדל ביני לבין סיון. שנינו מחזיקים  מצלמה, אבל הוא ידע לצפות את העתיד. חצובת מצלמה יושבת על שלוש רגליים ולא על שתיים, אחרת היא תיפול. כך גם בעסקי הצילום. צריך תמיד את הרגל הנוספת ולסיון הייתה אותה.

“חברות הענק לא האמינו שהתחום הדיגיטלי או הסלולר ישתלטו על שוק הצילום ויחליפו אותו. הם חשבו שאולי זה יתפוס 10% - 15% מהשוק. לא יותר. בפועל, היום שני התחומים הם כ-90% מהתעשייה. חנויות צילום הזמינו עד לפני שש שנים ציוד לפיתוח תמונות ב-250 אלף דולר למכונה. מאז נאלצו

לסגור. מה שאפשר לעשות היום באינסטגרם, אי אפשר לעשות אפילו במצלמה משוכללת.

“כבר חודשים אני מנסה לקנות אלבומי תמונות אצל יצרנים בעולם, אבל מרביתם נסגרו. אני שומע שקודאק נכנסת מחדש לייצור אלבומי תמונות. היא גם מנסה להשקיע בחברות סטארט־אפ בישראל באפליקציות חדשניות. הצילום המסורתי כבר לא יחזור לעולם למה שהיה.

“אספר לך סיפור נוסף שמדגים את גודל הקטסטרופה. בקלן שבגרמניה התקיימה מדי שנתיים תערוכת פוטוקינה, שהשתרעה על פני 11 אולמות ונמשכה שישה ימים. כולם הגיעו. אף פעם לא פספסתי את התערוכה הזאת. בשנה האחרונה היא הצטמצמה לשישה אולמות, שמרביתם לא עסקו בצילום מסורתי,

אלא בסלולר ובהדפסות".
 

 

סמי פרג' עם יצחק רבין בתערוכה. צילום: סיון פרג'
 

“קודם כל, נכנסנו בזמן לשוק המוסדי העסקי ולא התמקדנו רק בשוק הפרטי. סיון עוסק בצילומי אירועים עסקיים, משתף פעולה עם חברות דרך אלבומים מיוחדים, ומוזמן להרבה מאוד מסיבות עיתונאים. בעקבות המחאה החברתית, השוק הזה חטף מכה קשה ואנשי עסקים הנמיכו פרופיל. כיום הם עושים פחות אירועים נוצצים. אנחנו עובדים עם גופים מובילים כמו אל־על, פרטנר, סלקום, טבע, בנק הפועלים, סיטי בנק, החברה לישראל, מלונות דן ומוזיאון תל אביב".

“השוק הזה מתחיל לחזור לעצמו לאט לאט. בשביל זה פתחנו את הסטודיו בנווה ירק. הסבתות, שמבקשות לקבל במחיר מבצע את התמונות של הנכדים, מתחילות לחזור לתמונה. מגיעות לפה משפחות עם 20 ילדים ומבקשות צילום של כל המשפחה.

"אנחנו מרגישים חזרה לרטרו, כמו שחור לבן או תמונות בסגנון וינטג' עם בגדים של פעם. נכנסנו גם לתחומים חדשים. התחלנו לשחזר אלבומים מיושנים ומתפוררים שהיו בבתים, והחלפנו אותם במוצר חדש ואיכותי. צילומי הסטודיו שנעלמו מתחילים לחזור. חתמנו על הסכם לשיתוף פעולה עם החברה הספרדית אנג'לו, שעבדנו איתה לפני 30 שנה והקמנו עמה את הסטודיו החדש. 

“הם מספקים לנו את אביזרי התפאורה והרקע כמו בתיאטרון. אם אתה רוצה את תנוחת הרצל בבזל, יש כאן מרפסת. תעביר לי תמונה שלך ואהפוך אותך לתוצר אמנותי שלא תכיר. יש לנו מסך ענק שמראה את מנהטן בניו יורק ויוצר בצילום את הרושם שאתה שם.

“הראש היצירתי שלנו ממשיך לעבוד כל הזמן. הכנסנו את טכניקת הצילום ב-360 מעלות. כשנייקי העולמית רצו לצלם ולהמחיש את גמישות הנעל באמצעות קיפולה, הצילום נעשה בטכניקה שפיתחנו".

“אתה צודק, אבל יש כל הזמן מקום לדברים נוספים. הטכניקות החדישות נותנות ערך מוסף לתמונות. ההדפסה נעשית לא רק על נייר אלא גם על זכוכית, מתכת, פרספקס ועץ. הכל לפי דרישת הלקוח. גם בעיבוד התמונות התקדמנו. יש תוכנות המאפשרות ליצור קומבינציה בין התמונה המקורית, לבין איורים או השלמות אחרות. "יש ציירי פורטרטים שמתקנים תמונות ועושים משהו משולב בין צילום לציור. עולם הצילום המודרני התקדם, ולשמחתנו מצאנו את הדרך להשתלב".

“לצערי, לא שמרנו על כולם, אבל יש עדיין צילומים מקוריים מכל מיני אירועים. בגלריה במושב נציג תמונות שנאספו ב-60 השנה האחרונות. מדובר בבנק של כ-6,000 תמונות, ויחד עם תמונות אחרות, מדובר ביותר מעשרת אלפים תמונות".

“את זה עשה סיון לפני 25 שנה. יש לנו תמונות של אנשי העסקים המובילים במשק מאז 1990. כשמנכ"ל או בעל תפקיד אחר מקבל קידום, הוא מגיע לסטודיו במושב לצילום דיסקרטי או במקום אחר שבו יבחר. אנחנו מסוגלים לשלוף במהירות כל תמונה ולעבד אותה לבקשת הלקוח".

“בשנים האחרונות חברות התחילו לקצץ בתקציבים, אבל תפסנו את מקומן והתחלנו לתכנן עבורן כל מה שקשור לעולם הצילום. אנחנו נותנים שירותי טוטאל דיזיין. מנכ"ל "אל-על" יכול להתקשר ולדרוש אלבום לרגל אירוע חגיגי, ותוך 48 שעות הוא יקבל את המוצר המוגמר. אנחנו מספקים את השירות מרמת הצילום ועד לרמת תליית התמונה בחדר האוכל, בלאונג' רום או בחדר המנכ"ל. את אותו השירות סיפקנו לחברת טבע".

“החנוכה הרשמית של הסטודיו תהיה בתחילת פברואר. לרגל האירוע תתקיים במקום תערוכת תמונות מתחלפת שתראה איך פעם נראינו לפני עידן הדיגיטל והסלולר. כולם מוזמנים".