עיראקית אני מדברת אליך

אישה עיראקית אלמנה מחליטה לפני יום הולדתה ה־ 70 שהחיים הטובים מתחילים עכשיו. היא לא תפספס אפילו רגע אחד. סלימה עוברת לגור בכרך התל־אביבי הסואן, שבו אורבים לה אהבות, אכזבות, נסיעה לתאילנד, הבן ההומו של החברה, ועוד הפתעות שצופנת בחובה ישראל סטייל המילניום השלישי. "ננה סלימה" היא ההצגה השלישית מבית "התיאטרון העיראקי". ההצגות הראשונות "אנה ומרתי וסיפור חייאתי", ו"בית אל ג’יראן" (שבה שיחק צחי נוי את השכן ה"אשכנזי"), רצו בהצלחה היסטרית במשך כשנה וחצי בכל רחבי הארץ.

"אני ב 43 , גרושה + שני ילדים קטנים,בת שבע ובן חמש", מספרת שאול את סיפורה הפרטי והקולקטיבי של בת לדור המהגרים. "התחלתי ללמוד משחק בגיל 30 בערך. איך שסיימתי כתבתי מופע בידור לילדים והופעתי איתו כחמש שנים. שיחקתי בהצגות תיאטרון לילדים ולבני נוער. עבדתי ארבע שנים עם תפוז הפקות בבתי מלון ברחבי הארץ - בעיקר בים המלח - כראש צוות בידור.

"כל הזמן הזה כתבתי מערכונים בעברית ובעיראקית עד שכתבתי את ההצגה העיראקית הראשונה 'אנה ומרתי וסיפור חייאתי', שהייתה שלאגר, ואחריה את ההצגה 'בית אל ג'יראן' - שהפכה בן לילה להצלחה גדולה. ההצגה השלישית היא בעצם הצגת יחיד, בניגוד לקודמות. יותר נכון מופע בידור.

"'ננה סלימה בעיר הגדולה' לא נופלת במאומה מהשתיים הקודמות. בהצגה הזאת מזדמן לי להביא יותר מסיגל, דרך הדמות של סלימה בת ה-70 . האמת היא שהתרגלתי ליצור בעיראקית, למרות שכמעט כל משפט מתובל בקצת עברית, אני מבינה ודוברת את השפה כמו הסבתות בנות ה-80, למרות שאני צברית. במקרים רבים אני חושבת בעיראקית, לפני העברית".

"היה זה אך טבעי לאחת כמוני שמתעסקת בכתיבה לכתוב על המקום שממנו אני באה, במיוחד שיש הרבה מה לומר דרך הצחוק, המנטליות, הדרמות, המאכלים, פער הדורות וכד'.

"אני חושבת שבעדה העיראקית יש הרבה דמויות צבעוניות, מעניינות, מלאות ניגודים, מפולפלות, נאיביות ומתוחכמות, טובות לב ושתלטניות ועוד. מה שעושה אותן מעניינות לבני כל העדות. וכמובן השפה העיראקית מצטלצלת כל כך מצחיק. כיף לדבר ולשמוע אותה. 

"'גטו', איזו מילה בחרת. אני לא באה ממקום של התבדלות. אני בסך הכל עונה על הצורך שלי ושל כל בני העדה, להתרפק על הזיכרונות המתוקים מבית סבא וסבתא של הדור ההוא, דור הולך ונעלם, על הווי החיים של אז. התיאטראות רפרטואריים לא מספקים את הסחורה הזאת. לכן קמים יוצרים כמוני, שיש להם מקום לשמר מורשת נפלאה. עובדה שהיום אין כמעט עדה שאין לה תיאטרון.

"יש הצגות במרוקאית, ביידיש, בפרסית, רוסית, תימנית. סימן שקיים הצורך, ואני כאן כדי לספק אותו.לכל עדה יש צורך משלה למצוא את הביטוי הייחודי שלה. אני ישראלית ממוצא עיראקי, ויש לי מקום בלב לתרבות הכל־ישראלית. אבל גם לתרבות מבית. בהצגות שלי אני כותבת על הווי החיים העיראקי־ישראלי. זה שהתפתח כאן מאז העלייה הגדולה ב-1951 . אני זורקת את הדמויות שלי להתמודדות עם הישראליות של שנות ה-2000 , וזה יוצא נורא מצחיק".

"המשפחה שלי מאוד גאה בעשייה שלי. אבי ז"ל ידע מספר שפות ערביות על בוריין, והוא לימד אותי ופירשן לי כל הזמן

שירים, ביטויים וכדומה. הוא נפטר לפני שעליתי עם ההצגה הראשונה, אבל אני מרגישה כל פעם את הנוכחות שלו באולמות, ואת הברכה שלו על מה שאני עושה. סבתא שלי בת ה-85 היא ההשראה החיה לדמויות שאני כותבת. אני והיא קשורות חזק מאז שאני תינוקת. אפשר לומר שגם היא גידלה אותי והשרישה את השפה העיראקית שלי. סבתא מצטרפת אלי עד היום להצגות ומפרגנת בלי סוף".

"כשחקנית, עדיין לא הגעתי לנחלה. יש לי צורך להיכנס גם לנעליים אחרות. איזה? בעברית כמובן. כרגע אני בודקת אפשרות לכתוב גרסה עברית של ננה סלימה, לאור ההצלחה שלה. כמובן שאשמח לשחק גם בהפקות אחרות בעברית. שיחקתי בסרט של נסים דיין 'מפריח היונים', שהוא סרט עיראקי למהדרין. שיחקתי שם את גלדיס - אישה עיראקית אמידה, שלבעלה, ג'ורג' (יוסי אלפי), קשרים עם צמרת השלטון העיראקי בשנות ה־ 40 של המאה הקודמת".