בתנועה מתמדת: הכוריאוגרפית שכבשה את ארה"ב חוזרת לשורשים בארץ

"הרצון שלי לבקר מחדש ביצירותי הוא רצוף והמשכי. אומנם אני אתאיסטית מוצהרת, אבל המשפט מתוך מסכת אבות 'דע מאין באת ולאן אתה הולך' מתמצת בעיני, בתרגומו לעולם המחול והכוריאוגרפיה, את מהותה של כל תנועה. הריקוד מתרחש במרחב הזה שבין מאיפה ולאן, בדרך שבין נקודת התחלה ונקודת הסיום. גם אם אני לא חוזרת לכל אחת מיותר מ-80 היצירות שיצרתי, הרי שכל אחת מהן היא חלק ממי שאני היום, וחלק מהשפה, הגוף, הזיכרון והדרך. חלק מהתהליך ורצף הזמן שבתוכו אני חיה ו'נכשלת' טוב יותר במובן הקיומי של המילה".

את הדברים האלה אומרת נטע פולברמכר, כוריאוגרפית ואישיות יוצאת דופן בעולם המחול הישראלי, שחזרה ארצה לפני כשנה וחצי אחרי 31 שנים פוריות בניו יורק. אלו היו 31 שנים עטורות פרסים, יצירה בלתי פוסקת, שיתוף פעולה עם אמנים בכל העולם והוראה במוסדות נחשבים. בשנה האחרונה עומדת פולברמכר בראש הפקולטה למחול באקדמיה למוזיקה ומחול בירושלים ומביאה לעבודתה לא רק את ניסיונה המקצועי הענף, אלא גם את החזון שהתגבש אצלה במהלך השנים.

במהלך השבוע הנוכחי 29.1 - 25 , מתקיימת באקדמיה למוזיקה ולמחול בירושלים התחרות השנתית לכוריאוגרפיה ע"ש גרטרוד קראוס. עבור רבים, זוהי הזדמנות לצאת קצת מהקופסה ולהפסיק לחשוב שמחול זה רק עידו תדמור ורינה שיינפלד. עבורנו זו גם הזדמנות לשוחח עם פולברמכר ולשמוע קצת על עולמה הפנימי העשיר.

"אחד הדברים שאני תמיד אומרת לסטודנטים שלי זה: 'תירגעו, די עם הפחד המשתק'", היא אומרת. "אין צורך להיות כל כך מפוחדים מכישלון. אני שואלת אותם: מה הסיפור בעצם? לתפיסתי, הכישלון הגדול ביותר של החיים זה שהם נגמרים מתישהו, ואת זה באמת אי אפשר לשנות. אז כל השאר? זה piece of cake. וכדי להתמודד עם החרדות, אני מעודדת את הרקדנים לערבב, לשלב, לשכתב, ליפול ולקום ושוב ליפול, לצעוק, לאהוב, לעשות שטויות, להרגיש, לצחוק ולבכות, והכי חשוב: לזוז".

"לפעמים אני לוקחת עבודה שהייתה סולו, מפרקת את החומרים והופכת אותה לעבודה קבוצתית. לפעמים אני לוקחת עבודה שהייתה בנויה לבמה וממקמת אותה ברחוב, בלובי, על הקיר, במסדרון, בווידיאו, בתוך חללים לא קונבנציונליים. התרגום של חומר מגוף לגוף, ממבצע למבצע, ממדיום למדיום, מכריח במובן הטוב של המילה ליצור הקשרים חדשים ליצירה קיימת, אפילו אם דבר לכאורה לא שונה בה. ההקשר הזה, אני סבורה, מאפשר לעבודה להמשיך לחיות, להתהוות, ולהשתנות".

"גם אם יש, תמיד אני מוצאת מה למחזר. 'הסלט של מר אפור', למשל, הוצג פעם אחת ויחידה בקנדה. אבל, הסקטים האדומים משם, והטוטו מפלסטיק שחור ועור נמר שמצאתי באיזו חנות, מצאו את מקומם בגלגולים נוספים".

פולברמכר גדלה כקיבוצניקית בלהבות הבשן. כישרונה סחף אותה מיד אחרי הצבא אל מעבר לאוקיינוס והיא פיתחה קריירה מצליחה ביותר בניו יורק, שבה הקימה וניהלה את להקתה הנודעת The Neta Dance Compay . הלהקה הופיעה בתיאטראות הנחשבים ביותר, בהם לינקולן סנטר ותיאטרון ג'ויס.  בין לבין, יצרה גם ריקודים לאמנים אחרים, מחוץ ללהקתה, שיתפה פעולה עם יובל גבאי, אלון נחושתן ודיוויד ברוזה (עמו היא עובדת על פרויקט בימים אלה) וקיימה סדנאות כוריאוגרפיה בכמה ממדינות אפריקה. 

עבודתה הכוריאוגרפית מבטאת את העניין שלה בחופש לחלום, לא לדעת ולהטיל ספק. הקשר שבין הגוף ככלי ביטוי אישי לבין הדמיון האנושי נחקר גם הוא ביצירה שלה. היא משלבת מחול, מוזיקה, מדיה, טקסט ותיאטרון, כמו גם תהליכים השאולים ממדעים ומפילוסופיה. 

"ברמה האישית אני יכולה להעיד כי בישראל אולי לא מכירים אותי או את עבודתי במידה שהייתי רוצה מהסיבה הפשוטה שרוב חיי לא גרתי פה ולא עבדתי פה. ברמה הנרחבת יותר, אם את שואלת למה עבודתו של פלוני, או דמותו של פלוני, הופכת למותג בעיני הציבור, הרי שיש לכך הרבה סיבות, שחלקן קשורות בעיתוי וחלקן לאופיו של האמן. אין כאן כשל, אלא משהו מאוד אישי ואינדיווידואלי. האם התקשורת צריכה לתקשר ולהביא לידיעת הציבור קשת רחבה יותר של עשייה בתחום המחול? ייתכן. אבל כנראה שמחול כנושא מדיה ותקשורת לא בדיוק מוכר עיתונות וחדשות".

"בפנטזיות שלי אני חולמת שבגלל נוכחותי ועבודתי תבוא מתנה מהשמיים בצורת תרומה מרגשת של, נאמר, עשרה עד 20 מיליון דולר, שבעזרתה אוכל להקים את בית הספר לאמנויות הבמה והמדיה שעליו אני חולמת. כמובן שאני מעזה גם לחלום על קרן של כ-100 מיליון דולר בנוסף לתרומה ההיא, שבעזרתה נוכל למשוך אלינו את האמנים הצעירים המוכשרים ביותר מהארץ והעולם שיבואו ללמוד וליצור בירושלים עם מלגות מלאות. עד שזה יקרה אני משתמשת בשמי, נטע פולברמכר, שהוא שם ארוך במיוחד, על מנת למנף תהליכים ורעיונות שאני מאמינה בהם".

"העבודה בסטודיו היא תמיד המרכז, הסיבה לכל המיזמים. בסטודיו החלל פתוח ואפשרי, שם אני יכולה באמת להיות עם האנרגיה והדמיון, להמשיך ליצור ולמצוא. כמו שאומרים באנגלית: "A dance a day keeps the doctor away". 

"התחושה של 'אני חיה!' שנוצרת בגלל החיבור בין הגוף והנפש. זו תחושה של ויטאליות, חושניות שבאה מתוך ההוויה המוחלטת בתוך גופי, בכל תא ותא, ולדעת לזרום בתוך העכשיו, בלי לפחד מהמחר. זו לא כת בכלל, זו בחירה, זה להיות הכי אנושי והכי פתוח שאפשרי, לדבר בלי מילים עם העולם".

"אני חיה ונושמת מוזיקה מאז שזוכרת את עצמי ורוקדת מגיל 13 . התחלתי ללמוד כשפגשתי את המורה הראשונה שלי, אריאלה פלד, בתל חי. היא מורה נפלאה, רב אמן, והכי חשוב בן אדם, ואגב ־ היא בת 80 ועדיין רוקדת. גם כשהייתי בהריון עם הבן שלי, אלון, רקדתי ויצרתי – ממש עד שנולד. בימים שאני לא זזה, אני מרגישה חצי ערה".

"הכל כואב יותר רק אם לא זזים".

"ניו יורק היא עיר נפלאה לעבוד בה, לא קלה בכלל, אבל מרתקת ומלאה באנשים מכל העולם ומכל התרבויות. היה לי נפלא שם, אבל בשלב כלשהו רציתי לנסות לחזור, חיפשתי שורשיות – שייכות שקשורה בשפה, ריחות, גיאוגרפיה, תרבות, זיכרונות ילדות ואנשים. אותה שורשיות וחום שבעצם ברחתי מהם כשנסעתי מכאן בגיל 22, לבד עם מזוודה וחלום, על מנת ללמוד מחול ומוזיקה בג'וליארד. 

ירושלים, בהיבט זה, כעיר מורכבת ומרתקת בזכות עצמה, מספקת הזדמנות מופלאה לפקולטה של המחול שנמצאת בימים אלה על פרשת דרכים וחייבת להתאים עצמה לעיר ולקהילות השונות המתגוררות בה. בעיני אין הצדקה למוסד שמנותק מן העולם ומן הזמן. בית ספר שיש לו קיום חייב להיות מקום מפגש לאנשים ואמנים מהשטח, לרעיונות, דעות ואסכולות שונות.

"בימים אלה אני משקיעה את כל מרצי ביחד עם סגל המורים בלהפוך את הפקולטה למחול למרחב דינמי ותוסס, של יצירה, מחקר ולימוד, מקום שמאפשר דו-קיום דרך האמנות. זה מסע מרתק שאני מזמינה אליו את העולם".

דבר שחשוב מאוד לפולברמכר להדגיש ולחדד זה ההשקעה הלוקה בחסר, להבנתה, של הממסד, בעולם התרבות, והצורך בשינוי גישה. "אני רוצה שידעו בארץ שלאקדמיה למוזיקה, שהיא אחת ממוסדות האמנות הוותיקים והנחשבים פה, אין אולם תיאטרון/קונצרטים. המופעים עדיין מתנהלים בכיתות, בתנאים שמתאימים אולי לקום המדינה, אבל לא להיום. זה חבל, כי העשייה המחולית והמוזיקלית באקדמיה היא נפלאה, וצריך לתת לה ביטוי בתנאים שבהם הציבור יוכל ליהנות ממנה וירצה להשתתף בה".

"אולם מרווח, בנוי ומתוכנן עם ראייה לעתיד, שתואם למאה ה-21 ובו יוכלו להופיע תזמורות, הרכבים, מופעי מחול, ולידו בית קפה, אמפיתיאטרון למופעי חוץ ומסעדה. בגדול, אני חולמת על מרכז תרבות ובילוי שבלבו בית הספר, כמו ג'וליארד ולינקולן סנטר. אני סבורה שמרכז כזה, ובתוכו האקדמיה, הוא הכרחי ביותר לירושלים".

"לזכותו של הממסד חייבים לומר שהוא תמך ותומך בכוריאוגרפים ובלהקות מחול חדשות וממוסדות. הוא תמך בהקמת מרכז סוזן דלל, למשל, ועדיין תומך בפרויקטים בפרינג'. ועדיין, למרות שהעשייה בכל התחומים האלה פורחת, התקציבים אינם מספיקים, וכאן אני מצטרפת לעמיתי באמנויות האחרות בקריאה הקולקטיבית להגדיל את תקציבי התרבות והאמנות באופן משמעותי, כמו באירופה. אמנות היא לא פריווילגיה, היא ביטוי לאנושיות של האדם, היא מה שהופך את האדם למותר מן הבהמה". 

לסיום, מדגישה פולברמכר שלהשקעה של הממסד בתקצוב נרחב יותרתהיה גם השפעה אסטרטגית על יחסינו עם שכנינו. "בעברי לימדתי מחול בסרביה, אלבניה, בצ'אד ובחוף השנהב. לאור ניסיוני, אני סבורה שיש כזה דבר Cultural Diplomacy (דיפלומטיה תרבותית) ושזה יותר טוב מפצצה חכמה כזו או אחרת. אני מאמינה בכוחה של האמנות לגשר, באמת ובתמים, גם כאן בארץ ישראל".