שאלה טיפשית, אני אומרת לעצמי, שנייה אחרי שאני שואלת את אפרים סידון על מה בעצם "רואים ת'סוף": קברט סאטירי חדש שלו ושל שותפיו הקבועים לנביחה השפויה בשיירה, שתעלה היום בצוותא. "על מה? על מה? על זה שאנחנו גמורים פה", משיב סידון.
סידון ידוע כבחור שנון, מושחז, חד כתער, אבל כזה שתמיד מפעמת בו איזושהי אופטימיות. בכל כאוס הוא מוצא בדיחה, קשר, היגיון מצחיק. הפעם אין לו ממש מילים, חוץ מהמילים שנופלות כמו קסאמים על עוטף עזה: "זהו, אין עוד. אנחנו גמורים".
"רואים ת׳סוף", הקברט הסאטירי החדש שכתבו אפרים סידון וב. מיכאל וביים מוטי קירשנבאום, רגע לפני בחירות 2015, מציע זווית ראייה חדשה על המצב. כמו שמגדירים זאת סידון, מיכאל וקירשנבאום: "רואים את החושך בקצה המנהרה".
״רואים ת'סוף", הכולל מערכונים ושירים סאטיריים, נכתב לפני מבצע "צוק איתן", נכתב מחדש אחרי המבצע, ועבר ליטושים אחרונים אחרי הקדמת הבחירות. קירשנבאום, סידון וב. מיכאל הם חלק מנבחרת "ניקוי ראש" המיתולוגית. בהמשך הם חתומים (ביחד ולחוד) על כמה מהרגעים החשובים של ההומור והסאטירה בישראל. בין היתר היו שותפים למופעים "יורדים על השבוע", "תולדות עם ישראל - תיקונים והשלמות", "נפגעי חרדה" ועוד.
אפרים, איך נראית בעיניך ישראל 2015?
"החיים ב־2015 נראים הרבה יותר מייאשים מ־2014, 2010, 2000 והאלף הקודם. בעיקר בגלל התחושה של אובדן התקווה לשינוי, בכל המובנים: החברתי, המדיני, הכלכלי, הביטחוני וכו'. במדינה שבה עוסקים המנהיגים בעיקר בשמירת שלטונם, בהפחדת אזרחיהם, בוויתור על כל ניסיון להגיע לפתרון מדיני - מה שנותר זה התגברות ההתסגרות, המשיחיות, השוביניזם ודעיכת הדמוקרטיה. עתיד ממש לא מעודד".
איך עושים צחוק ממשהו כל כך מאיים?
"ההומור והסאטירה לא משנים. הם מרגיזים, פוגעים, מנתצים תדמיות, מעליבים, אבל לא מביאים לשינויים. כוחו של כל חבר כנסת, לוביסט או קבלן קולות גדול מזה של כל הסאטיריקנים. כיון שהומור זה נשק של חלשים, זה מה שנותר לנו. חזקים לא נזקקים להומור. הם פותרים בעיות בעזרת חוקים, שררה וכוח".
יש הומור שיכול לשנות?
"בקיצור לא. אולי לפגוע פה ושם בקריירה של מנהיג שממילא מצטייר כפגיע".
ראיית העולם שלכם את המצב חד־ משמעית ומשותפת?
"הדעות של ב. מיכאל, מוטי קירשנבאום ושלי די דומות, כך שלא הזדקקנו לאיזונים ולפשרות".
הבעיה היא רק ביבי, או שיש פה משהו מעבר להנהגה שמביא לתחושת הקטסטרופה המתקרבת?
"הבעיה היא לא רק ביבי, אם כי הוא תורם תרומה רצינית בהחלט לייאוש, לפחדים ולדמגוגיה. הבעיה היא הרמת הידיים של העם, שתיקת הרוב, הייאוש של הצעירים, ההתרחקות מן הליברליזם ומהדמוקרטיה, והפשיזם המתדפק על דלתנו".
במה שונה הקברט הזה משאר הקברטים שכתבת בעבר?
"הוא לא שונה בהרבה. גם הייאוש הרבה פחות נוח".
לא מתעייף מלהתריע ולהתריע וכלום לא קורה?
"זה די מעייף, מתסכל, מרגיז. ובכל זאת, אנחנו לא מרימים ידיים".
אתה פוחד?
"ממה? שיגדירו אותי כלא ציוני? שלא אקבל את פרס ראש הממשלה?".
"רואים ת'סוף". 2.2. שני (היום), 21:00, צוותא, תל אביב