נייס גאי

יוני להב, האם יש יצירות קודמות שלך שהיית שב אליהן ומשנה אותן, משפר, מוסיף, מסיר או גונז?

״שאלה שאלתית. בדיעבד, אין יצירה שהייתי מותיר על כנה, להוציא אולי שני מחזות קצרים שכתבתי לפסטיבל התיאטרון הקצר: ׳הג׳ילג׳ול', מחזמר שהוא עיבוד חופשי מאוד ל׳הגלגול׳ של קפקא, ומספר על בחור צעיר, יאפי מצליח מההייטק, שקם בוקר אחד וגילה שהפך לערבי; מחזה קצר נוסף שלא הייתי משנה בו מילה הוא 'מלון ארבע העונות', שהוצג באותה מסגרת. זה מחזה סוריאליסטי על מלון שקורים בו דברים מוזרים ומופיעים בו רוחות מהעבר והסיפור המשפחתי שלי, והכל בהומור משונה מאוד.

"בסדרה 'גור ואוח', שכתבתי עם גיא מרוז, יש כמה פרקים מצוינים וכמה שהם, איך נאמר, לא בדיוק מצוינים ואותם הייתי גונז. את כל שאר המחזות, סדרות הטלוויזיה והפיצ'ר שהשתתפתי בכתיבתו הייתי משכתב ללא הכר. 'כולם היו בני חוץ מנעמי', שכתבתי עם דניאל לפין, הוא כנראה מחזה שהתאים מאוד לזמנו - שנות ה-80 - ומשום מה חוזרים ומציגים אותו בתיכונים עד היום. מחזה נשכח שכתבתי בזמנו לבית ליסין ועבר אחר כך לצוותא בשם 'שדות החיטה הנצחיים' היה מלודרמטי ושטאנצי להפליא, בעיקר מכיוון שבמשך כמעט שנתיים עבדתי עליו עם הדרמטורגים של בית ליסין, ששאפו להפוך אותו לעוד אחד מהמוצרים שלהם, והצליחו בכך. הרשימה ארוכה מאוד אבל בעיקרון, עם כל שנה שעוברת אני חש קשור פחות לחומרי העבר שלי״.

ומה עם ׳׳נייס גיא" הזכורה? אותה היית גונז?

״חלילה. כתבתי והגשתי עם גיא שתי תוכניות סאטיריות, את 'נייס גיא' ו'המחשוף', וכתבתי איתו 20 פרקים של הסדרה המופרעת ביותר שהייתי מעורב בה - 'אגרוף הזעם' ב-yes, סדרת דיבוב מהונג קונג, ועוד עשרות תוכניות, תוכניות ילדים, הצגות והצגות ילדים. אני מאוד אוהב את התוכניות הסאטיריות שיצרנו, אך ברור שבדיעבד הייתי משנה פה, עורך שם, מצנזר. היום לא הייתי מאפשר, למשל, את המערכון שהוריד אותנו מהאוויר - קריעת דגלי ישראל ואש״ף. לא בגלל שהוא לא היה מצחיק או סאטירי אלא בגלל שהוא הוריד אותנו מהאוויר״.

״כנראה שלא. אני טוב רק ברטרוספקטיבה בעניין הזה. במופע הנוכחי שלי, 'דעא״ש עם שיר', יש חומרים שאדם אחראי, ממלכתי ובוגר ממני היה מצנזר על המקום״.

״האמת היא שלי אישית זה כבר עבר, אבל לחבר'ה הצעירים זה עוד בוער, ומי אני שאעמוד בדרכם?״

״כן, כנראה שלא ממש עבר לי, על אף שבשנים האחרונות אני עוסק בתחומים שונים. בשנה שעברה העליתי בתיאטרון רמת גן את האופרה 'מלך הילדים' על חיי לוין קיפניס ואני עובד על ספר סיפורים קצרים שאינם פוליטיים. להיות סאטיריקן זה עניין שקשור לנעורים, לזעם הבתולי, לרצון לשנות, לבעוט, לצעוק ולצרוח. מדובר באנרגיות גבוהות וביצרים ערים. הכל כואב, הכל אישי, הכל דחוף. ממרומי גילי הדברים נראים קצת אחרת. בנוסף, ב-15 השנים האחרונות אני עובר תהליכים רוחניקיים ובודהה הפך ידידי הטוב ביותר״.

איכשהו תמיד האנשים הציניים ביותר מחפשים את הדת או הרוחניות וחוזרים בתשובה.

״זו אינה חזרה בתשובה חלילה. לבודהה אין אלוהים, רק את הפרט, היחיד, שהנו כל מה שיש. אני לא מאמין בעם נבחר, בזכותנו על הארץ, בכבוד בת מלך פנימה, בסקילת הומואים ובשאר הערכים הנעלים של הדתות המונותיאסטיות. אני גם לא דוגל במים קדושים, בטקסי וודו למיניהם ובהפרעות ההתנהגות הכוללות תפילה, סוגי לבוש ספציפיים, איסורים משונים ושחיטה כשרה. לא מדבר אלי, מה לעשות. מדיטציה, לעומת זאת, אינה דת אלא פרקטיקה יעילה לבריאות הנפש. אבל עכשיו אני מיסיונר אז אחדל מכך״.

אאוטסיידריות היא אופי

״מה שמשחרר אותי מאוד בהצגה הנוכחית שלי, 'דעא״ש עם שיר', היא העובדה שלא אני כתבתי אותה, אלא חמשת המשתתפים המוכשרים״, הוא אומר. ״אני יכול להיכנס באמא שלהם על הטקסט ולא להרגיש שהלך לי האגו כתוצאה מכך. טוב להיות במאי אחרי 100 שנים של בדידות בתור כותב״.

על המשתתפים בהפקה הוא אומר ש״הם נורא מצחיקים אותי״ ומסביר כי המופע מציג ״הומור משודרג של הדור הנוכחי, שאני מכיר גם מהילדים שלי, מהסטודנטים ומהאינטרנט. הוא אחר, פרוע יותר, מחוכם יותר, ועם זה, יש גם מערכון רס״ר בסגנון הלהקות הצבאיות. כיף לי נורא בעבודה הזו. אין דבר מהנה יותר בעולם מאשר להיות בתוך הפקה קומית ומוזיקלית. יותר ויותר אני הולך לכיוון הזה של אופרות ומחזות זמר״.

אז אולי בעצם אתה שואף להיות מחובק וממלכתי.

"לא. האאוטסיידריות היא סוג של אופי, זה לא משהו שנתון לבחירתי. כשהייתי ילד זה גרם לבעיות ולהפתעתי זה נמשך כך עד עצם היום הזה אבל אני מברך על האופי הזה כי הוא מעניק לי אפשרות להתבונן ממרחק על דברים. הממסד יישאר בעיני לנצח אותו מקום בדיוק באמצע שום מקום, אפרפר ומשמים״.

״יש ל׳ארץ נהדרת' יציאות מעולות. צריך לזכור שזו תוכנית שרצה טריליון עונות ומצליחה לשמור על ממוצע הצחקה לא רע בכלל. כנ״ל 'מצב האומה', על אף שאני לא מת על מסעות היחצנות שהם עורכים לכל מיני פוליטיקאים מפוקפקים. אך הזירה המעניינת ביותר היום מתרחשת באינטרנט. משיח, אילן פלד ויעל פוליאקוב, פינת הליטוף, 'ניצה ולחם', המערכון המופתי 'מסיבת כבדים' וכו'. חומרים קורעים. לסטודנטים שלי אני ממליץ לייצר סדרות לאינטרנט. בערוצי הברודקאסט אין כמעט סיכוי לדחוף משהו״.

״הפרויקט האחרון שלי, שלא לבמה, היה סרט האנימציה 'המסע לכוכב המינימיקים', שכתבתי עם שי פולק ואלון הירש. חזרתי לעסקי התיאטרון והאמת שלא ניסיתי לחזור לטלוויזיה, כנראה מסיבות תבוסתניות. אני כמו ההוא שמתלונן שהוא אף פעם לא זכה בטוטו ושוכח שמעולם הוא לא מילא טור. אבל בסופו של דבר נדמה לי שגם העניין הזה שייך לאנרגיות שהשתנו אצלי עם השנים. אני שמח לראות איך סטודנטים שלי ואנשים שאני עובד איתם בעריכת תסריט מצליחים להתברג לטלוויזיה ולקולנוע, זה סוג של סיפוק חדש מבחינתי. בלי שום קשר ועם קשר כלשהו לנושא, לאנשים בגילי אין כמעט דריסת רגל בטלוויזיה ובמשרדי פרסום. ראי מקרה עופר קניספל, כותב מוכשר  שעבדתי איתו רבות, שמנגן היום בגינות ציבוריות״.

״אני עדיין מקווה לגרור אותו חזרה יום אחד לשואו ביזנס, על אף שמה שאורלי והוא עושים מצוין״.

אורלי וגיא. צילום: רונן פדידה, ערוץ 10

״אין מצב. הוא אחד משניים וחצי החברים שלי והוא עדיין איש מצחיק על אף שהוא עוסק בנושאים כבדי משקל״.

״גם בתקופתי גיא משך אש יחד איתי. זה בא בעסקת החבילה של להגיד דברים שמעצבנים אנשים כאלה ואחרים. אם זה לא היה ככה הייתה בעיה מן הסתם. זה שאני חתכתי מהאזור המסוכן לא אומר שכולם צריכים לפרוש״.

ברוח הימים האלה, ואפרופו המופע שביים, שמוצג באולם הבימה 4 (המופע הבא ב-18 בפברואר), גם הוא מוטרד ממה שהוא שומע בחדשות. ״מה שאקטואלי כרגע זו הזוועה שקוראים לה שרה נתניהו״, הוא אומר. ״על מה ולמה מגנה עליה שלי יחימוביץ'? האם לא עדיף להגן על עובדים ועובדות שלפי הטענות עוברים התעללות יומיומית ואיש לא פועל בנידון? השניים האלו הם המלך והמלכה אובו מהמחזה הידוע של ז'ארי. מכעיסה אותי חומת ההגנה סביבה, ותירוצים פסאודו-פמיניסטיים המגנים עליה. העובדה שיש אישים שלא נוגעים בהם. אהוד ברק, למשל, מרגיז אותי לא פחות. לפי דברי אהוד אולמרט, האיש קיבל שוחד לכאורה בעשרות מיליונים. אולמרט עצמו יושב על כספים שהרוויח משוחד. כל העסק מסביב מבעבע משחיתות וזה בהחלט מרגיז. שרה היא הסימפטום. בקטעים האלו בא לי להקיא. וגם מהפשיזם הכללי של נפתלי בנט ואיילת שקד, ואם אמשיך זה לא ייגמר״.

״זה מאוד מזיז לי, אני ממשיך להיות מעורב רגשית ונפשית בפוליטיקה, בדיכוי, בכיבוש, בניצול. דרכי הפעולה והטמפרמנט שלי השתנו וגם תחומי העניין האמנותיים שלי. אני מתכנס פנימה ופחות עוסק בזירה הציבורית והכללית. אני חושב שזה תהליך התבגרות טבעי של יוצרים״.

״אני חושב שאקטיביזם פוליטי מאוד עוזר דווקא. הייתי מאושר בתקופת רוטשילד והמחאה החברתית. כשילדי היו קטנים נהגתי לקחת אותם על כתפי למצעדי האחד במאי, מוקפים דגלים אדומים. אבל אצלי באופן אישי ימי האקטיביזם די חלפו, ואני מבטא את עמדותי ביצירתי ובשיעורים שלי במכללות״.

״החיים יפים בלי קשר לאלו שמנסים לקלקל - הפוליטיקאים, הגנרלים, הטרוריסטים, האוליגרכים, הצדקנים, מגלגלי העיניים, אנשי האלוהים ואנשי האתה בחרתנו. על אפם וחמתם החיים יפים״.

״בסקס, סמים ורוקנרול. טוב, לא בדיוק: בזוגיות, בהשתחררויות למיניהן בעזרת כל מיני עזרים ובאמנות, וכמובן בילדים שלי. ובלוך בסקוטלנד באחר צהריים סתווי. ובחריימה, וגם בקולנוע צרפתי, סרטי אימים אמריקאיים, ג'אז, אופרה, ספרות, שירה. סקס כבר אמרתי? אוכל, ליגת האלופות, ספרות על מלחמת העולם השנייה, פיזיקת מיתרים, טרנטינו, היידגר וחברים״.