ג'קי לוי עושה מפרשת השבוע חגיגה, ומצטער על השינויים ב"מילה האחרונה"

אני לא דוס מחמד. אני גם לא מת על הביטוי הזה, למרות שהוא שייך לאהוב נפשי, השר אורי אורבך ע"ה. הכל התחיל מהומור עצמי בריא, וזה באמת נשמע אחרת כשדוס מודע אומר את זה על עצמו ומחייך. אבל כששונאי דתיים זחוחים התחילו להשתמש בביטוי הזה ולהדביק את התואר 'דוס מחמד' לאלה עם הכיפה, שנכנסו להם לתוך קודש הקודשים של הפריים-טיים - שהוא, כמובן, רכושה הפרטי של אמא שלהם - הוא הפך להיות די מלוכלך בעיני. אני לא מזלזל בחשיבות של נשיאת חן, אבל מעולם לא כופפתי משהו בהשקפת עולמי רק כדי למצוא חן בעיני מישהו. דתי או חילוני”.

הדובר: ג'קי לוי (52), סוג של רב דתי חילוני, לקראת הישורת האחרונה של סדרת המופעים "קלבת שבת" בהנחייתו, שתצא לפגרה ב-20 במרץ, פרשת תשא. 

"'קלבת שבת' הייתה יוזמה משותפת וברוכה. מצד אחד, בית אביחי, שמיום הקמתו חיפש פורמט של תוכנית קבועה, שתדבר לאוכלוסיות שונות בירושלים. מצד שני, פגשתי את יאיר להמן, ערן קראוס, גלית צברי, רוזי ריצ'מן, מאיר פוריס וגדי ויסברט - חבורה איכותית של בוגרי הסטודיו למשחק של ניסן נתיב בירושלי , שהחליטו שהם לא עוברים לתל אביב, כמו שעשו רוב חבריהם, רק כדי למלצר בבתי קפה בפלורנטין, ולא במושבה הגרמנית".
 

"הרעיון היה לייצר אירוע שחוגג את פרשת השבוע, מעניק לה פרשנות קומית, ומותח קווים בינה לבין החיים שלנו כאן ועכשיו. בשלב די מוקדם פנו אלי והציעו לי את הטייטל המפתה מאין כמותו 'מנהל אמנותי'. סייעתי לפתח את השפה הייחודית של ה'קלבת', ואני שמח וגאה להיות גם המנחה, וגם חלק מצוות הכותבים והשחקנים של החגיגה הזאת, שלא דומה לשום דבר שקרה פה אי פעם".
 

"אין לי בעיה להופיע לבד. חלק גדול מהזמן אני מוזמן לתת מופעי יחיד וכל מיני הכלאות בין הרצאה למופע. אבל אני בוגר ישיבה, והאושר הגדול שלי על הבמה הוא חברותא. כל החומרים,  הכישרון, ההומור והרלוונטיות מתרוממים לגבהים כאשר מתקיים על הבמה דיאלוג אמיתי. השותפים האמנותיים שלי הפכו להיות עם הזמן גם חברי הטובים.

זכותו של דקל לשנות. המילה האחרונה. צילום: באדיבות גל"צ




אברי גלעד (גל"צ, 'המילה האחרונה'), חנן יובל (המופע 'גשר ההלכה'), אריאל הורביץ ('לכו אתם'), דודי לוי ('הלויים בג'ינס'); וגם עם נעם יעקובסון, מרב סימן־טוב, קובי אריאלי, וחכם דוד מנחם. במידה רבה אפשר להגיד שהפכתי להיות מספר סיפורים, הרבה בזכות אחד הפרטנרים הראשונים שלי, מורי ורבי, יוס'ל בירשטיין זצ"ל, שלימד אותי שאין דבר אמיתי כמו סיפור טוב".
 

"מכיוון שצוות המגישים הם בעיקרון אנשי אמת שלא דופקים חשבון, נוצר מצב שלאורך השנים הדעות השתנו, ולאיש מאיתנו לא הייתה בעיה לצאת גם נגד המחנה שמלכתחילה הוא אמור לייצג. קובי(אריאלי), אורי (אורבך) ואני, לא חסכנו ביקורת מהציבור הדתי. גם מרבנים. ועירית (לינור) ואברי (גלעד) אמרו בדיוק מה שהם חושבים על תופעות מסוימות בשמאל החילוני. למרבה ההפתעה, הדתיים, גם אלה שכיסחנו, זרמו עם זה. הם אוהבים את התוכנית ולא רוצים שתרד. רק בעיתון 'הארץ' וכדומה אתה מוצא התבטאויות מתלהמות נגד התוכנית.

קוראים שם לאברי בשמות גנאי מטופשים, אולי מתוך תקווה שהוא יתפתה לתביעת דיבה ויגאל אותם לזמן מה מהשעמום הקיומי. הם, ללא ספק, מזועזעים מהמחשבה שבין 7 בבוקר ל־ 2 בצהריים, הלוא היא רצועת האקטואליה, יש שעה שלמה שלא עושה להם נעים בגב, ולא מיישרת קו עם תפיסתם. קשה לכעוס עליהם. הם באמת משוכנעים שחייבת להיות להם זכות בלעדית על כל מיקרופון. זה לגמרי אותנטי אצלם".
 

"הזוגיות עם אברי צמחה דווקא מתוך הציפייה של המערכת שנכסח אחד את השני, ונתכתש ללא רחם על כל נושא - ממירי רגב עד פרס ישראל. מה שקרה, למרבה הפלא, הוא שנרקמה בינינו אהבת אמת. כשאני חושב על זה, יכול להיות שיש כאן סטארט-אפ בכל הנוגע למוסד הנישואין. כל החיים האלה זה חתיכת הפוך על הפוך. זה טרם נוסה, אבל יכול להיות שאם החברה הייתה דורשת מזוגות נשואים לריב, ולעשות את המוות זה לזה, הייתה נוצרת הרמוניה מופלאה. מי יודע".
 

מה דעתך על ההחלטה של ירון דקל, מפקד גל"צ, להחליף את עירית לינור, קובי אריאלי, אברי גלעד וכבודו מהגשת "המילה האחרונה"?

"זה לא היה רעיון שלי, אבל זה לגמרי המנדט של מפקד גל"צ לעצב את לוח השידורים, ולשנות מה שהוא מאמין שצריך להשתנות. אשקר אם אומר שאני אדיש כלפי זה. חבל לי. אבל אני כבר עסוק בתוכניות הבאות".
 

"את השסע בין דתיים לחילונים אפשר לצמצם רק מתוך קרבה והיכרות, ותאווה לשוחח על הכל, להתווכח, ולא לאבד את ההומור. מהבחינה הזאת אני תולה גדולות ונצורות בתופעה המבורכת של המכינות הקדם צבאיות. אם זה יימשך כך, תוך 10- 20 שנה המכינות האלה יזרימו לחברה הישראלית מספיק איכות אנושית, שתהפוך את הישראליות על פניה".