מהנילוס באהבה: אמא הייתה סופרסטאר במצרים, הבת שחקנית שמספרת את סיפורה

פאיזה רושדי נולדה באלכסנדריה ב-1921 תחת השם מרים בונן, בת בכורה מבין ארבעה ילדים. אביה נפטר כשהייתה בת 7 והיא התחילה להופיע באירועים כדי לעזור בפרנסת המשפחה.

קולה הערב נישא ברחבי העיר והשמועה נפוצה מפה לאוזן במהירות שיא, והגיעה לאוזניה של אחת האמרגניות הבכירות בקהיר, שהציעה לה לעבור לבירת מצרים. הילדה, שבינתיים הפכה כבר לנערה, החליפה את שמה לפאיזה ("אל פאיזה", הזוכה בערבית) רושדי (על שמה של פטמה רושדי, זמרת ושחקנית מצרית ענקית בשנות ה-20 וה-30, שפרשה עליה את חסותה. ג-ע).    
 

לקראת הקמת מדינת ישראל התחילו בארצות ערב וגם במצרים פוגרומים ביהודים. רושדי לא רצתה לעלות, למרות שהגדירה עצמה ציונית, אבל אחרי שאמה נפטרה לא היה לה בשביל מה להישאר. נכון, היא אהבה את התרבות הערבית וזו החזירה לה אהבה בשפע, אבל הכל בערבון מוגבל, מאחר שהייתה נתינה זרה, יהודייה.
 

ב-1951, והיא בת 30, כוכבת גדולה בכל ארצות ערב, בחרה להגר לישראל, אולם התקשתה להתאקלם בהוויה הישראלית-ציונית-אשכנזית. במשך 40 שנה הופיעה כאן אך ורק ברפרטואר בערבית - בעיקר בתזמורת הערבית של "קול ישראל" בניצוחו של זוזו מוסא. פה ושם הגיחה לסיבובי הופעות באירופה, אך לא עלה בידה לשחזר את הצלחתה האדירה במצרים.  
 

עם השנים התחתנה והתגרשה פעמיים. מנישואיה השניים, והיא בת 40, נולדה בתה יפה. בגיל 70, כשהיא עדיין במיטבה, החליטה לרדת מהבמה. ב-1997 לקתה באירוע מוחי. ב-2003, בגיל 81 נפטרה, אך מורשתה נשארה בחיים.

"אימא הייתה המשפחה היחידה שלי. הבית שלי. כל עולמי", מספרת תוסיה כהן. "אישה משכמה ומעלה, אמנית גדולה מהחיים. כשהיא חלתה הכול התמוטט סביבי והכלי שבאמצעותו הצלחתי להתמודד עם הקושי היה התיאטרון".
 

הכתיבה נשפכה ממנה החוצה, ותוסיה כהן, שעיבדה את סיפור חייה של אמה למחזה, הגישה את הצגת היחיד שלה לתאטרונטו והתקבלה. בהמשך לקחו חלק בהפקתו המחזאית איריס שביט והבמאי איציק סיידוף, והמונודרמה זכתה בפרס ראשון בפסטיבל "תיאטרונטו 2000". "ההצגה והסרט התיעודי שצולם בעקבותיה ('אמא פאיזה, בבימויה של סיגלית בנאי. ג-ע) עשו לאימא ממש טוב. היא חזרה לאור הזרקורים". 

"באמצע שנות התשעים רציתי לעשות הצגת יחיד על אום כולת'ום. באותו זמן לא ידעתי מה היה שיעור קומתה של אמי. לילד יש את הדעות והמחשבות שלו כלפי הוריו,  ועד שהוא לא שואל שאלות, הוא לא יודע מי ומה הם היו".

"שאלתי את אימא על אום כולת'ום. שתיהן שרו יחד על אותה במה. היא התחילה לספר ואני הקלטתי אותה. קלטת אחת על אום כולת'ום ושמונה קלטות שבהן ספרה על חייה, מהרגע שנולדה ועד שאני נולדתי. כשסיימה לספר, אמרה לי: 'יום אחד אני לא אהיה פה. אם תתגעגעי, יהיו לך את השירים שלי'. אחר כך היא ביקשה שאספר את סיפור חייה. כמה שנים אחרי היא קיבלה אירוע מוחי והתגלה אצלה סרטן. באותו זמן השתמשתי בקלטות האלו כדי לכתוב את ההצגה".    

"זה היה שבר גדול. הייתי זומבי במשך כמה שנים. כשאתה מוצא את עצמך בלי אף אחד בעולם מקרבה ראשונה - ואני לא השכלתי ליצור לעצמי משפחה משלי – אתה מרגיש ערום. זה כמו ללמוד ללכת מחדש. הייתי צריכה להגדיר את הזהות שלי מחדש מול העולם ומול עצמי. בשנים אחרי שהיא נפטרה, גידלתי את עצמי מחדש".

 "בוודאי. כיום אני מגיעה אליה ממקום שלם, חזק וסולח, עם כוחות לתת הלאה. ההצגה עוסקת בקונפליקט בין אם לבת, ונוגעת בשאלות של סליחה וחיפוש זהות. אני מרגישה שמשנה לשנה אני מתרחקת מהדמות שיצרתי אז, שקראתי לה חנה, כדי שאוכל לתפוס מרחק ולשחק אותה". 

"אימא לא רצתה שאתעסק במקצוע הזה. היא אמרה שזה קשה. בכל זאת, כמי שהגיעה מרקע פטריארכלי, היא רצתה בשבילי חיים נורמליים שכוללים חתונה, ילדים, לימודים ומקום עבודה מסודר. אבל זה היה חזק ממני. 
 

"ההשוואה ביננו ליוותה אותי כל השנים. כשאת גדלה עם הורה אחד, קשה לך למרוד בו, כי הוא החמצן שלך, אז את שומרת על כנפיים מקופלת ועל סטטוס קוו, והגדילה והצמיחה שלך לא פשוטים. הייתי צריכה להפעיל כוח רצון ולהיות עקשנית. התחלתי את הדרך באמביוולנטיות ובחוסר תמיכה. אבל כשנרשמתי ללימודי תיאטרון באוניברסיטת תל אביב, וכשהיא ראתה שאני איתנה בדעתי, היא תמכה בי". 

"מצד אחד היא הייתה האימא הצבעונית, הדיווה, שהייתי מבקשת שלא תעשה לי פדיחות מול החברים. אבל גם ככה היא הייתה מאוד עסוקה, אז זה היה בסדר. מצד שני, המוזיקה שלה נכנסה לי לדם. ספגתי אותה ונהניתי ממנה. הייתי מאזינה לעבד חלים חפאז ומדמיינת שאבא שלי שר לי. בגיל ההתבגרות זה כבר היה טו מאץ' ותפסתי אזימוט חזק החוצה".

"באחת ההצגות מישהי הביאה לי קלטת של אום כולת'ום. אז לא היה לי את הידע שיש לי כיום. האזנתי לה והחיבור היה מידי ורגשי מאוד. אני זוכרת שבכיתי כשהקשבתי לה. אז הלכתי לאימא ללמוד לשיר, ומאותו רגע לא רציתי לעשות משהו אחר. אחר כך פגשתי את יאיר דלאל, והוא הציע לי לבוא לשיר אתו בהרכב 'שחרות'. כיום יש לי הרכב שנקרא 'מהנילוס באהבה', ואנחנו עושים מוזיקה בערבית. שם, אגב, אני קוראת לעצמי יפה רושדי. הדואליות הזו שיש לי בחיים, מתבטאת בשם שלי". 
 

בשיא הקריירה שלה פאיזה רושדי הייתה מפורסמת מאוד, אבל אצל יהודי ארצות ערב. "זה היה מוזר", משחזרת תוסיה כהן. "חצי מדינה הכירה אותה, הייתה מחוברת אליה והחשיבה אותה כמלכה. החצי השני לא הכיר. במקרה הטוב הכיר הרחיק, הדחיק והשכיח".
 

תוסיה כהן מאמינה שאמה צופה בה מלמעלה, מלווה אותה ותומכת בה מרחוק, בעוד היא מנסה להוציא לפועל את החלום האמיתי שלה: לקבל תפקידים בלתי מקוטלגים בתאטרון, לשיר ולהוציא אלבומים. "אני מאמינה שהיא שם, נותנת לי כוח לחלום בגדול". 

"אנא פאיזה", 25.2. רביעי (היום), 20:30, תאטרון הבימה