נהר הירקון, בצו הגורל, מילא תפקיד מכריע ומעצב בסיפור חייו של עודד תאומי, בכיר שחקני התיאטרון הקאמרי. בבוקרו של ה־ 11 באוגוסט 47׳ החרידה בשורת איוב את תאומי, אז בן 10, כשנודע לו כי בערב הקודם היה אביו, השחקן מאיר תאומי, אחד מנרצחי התקפת טרוריסטים ערבים בקפה ״גן הוואי״, על גדות הירקון. מאז מלווה אותו הנהר כצל הנשקף ממרפסת ביתו בצפון תל אביב.
בשבת הקרובה יכבד תאומי בנוכחותו הקרנה מיוחדת בסינמטק תל אביב של ״פתלתל - סיפורו של נהר״, סרטם התיעודי המופתי של אבי בלקין ואבי לוי. פתלתל הוא גם סיפורו של תאומי, המלך האולטימטיבי של תיאטרון הקאמרי, שמצא את עצמו ללא ממלכה. הקיץ, אחרי חודשים של אבטלה מאונס, יככב לשמחת מעריציו בהצגה חדשה. כך ישוב לזרום הנחל הבימתי שלו.
אבא בחלומות
״זה היה בחופש הגדול״, משחזר תאומי. ״מוקדם בבוקר נשמעה פתאום דפיקה בדלת ביתנו. החבר הכי טוב של אבא שלנו, השחקן מטוסי, בא להודיע לאחי הגדול מתן ולי שאבא שלנו נפצע. ׳בואו, תהיו אצלי בבית׳, הזמין. אבל לא. זה נשמע לנו מוזר. ׳אבא מת׳, אמר אחי. אני התכחשתי לכך. עד עכשיו אני חי בהכחשה. נשארתי עם אבא בחלומות״.
מאז יש לתאומי חשבון נוקב ופתוח עם הירקון. במשך 16 שנים אחרי הפיגוע, נמנע מלהתקרב למקום שבו אירע. ב־63׳, כשהשתתף בצילומי ״דליה והמלחים״, סרטו של מנחם גולן, נאלץ לחזור לשם. ״זה היה משהו נורא טראומטי בשבילי״, הוא זוכר. ״צרחתי על מנחם איך הביא אותי למקום הזה״.
״גן הוואי״, קרוב לשייח׳ מוניס הערבית, רמת אביב של היום, היה סמל של דו־קיום, בהיותו בבעלות יהודית־ ערבית. תאומי האב, מחלוצי התיאטרון העברי, עבד שם כמנהל אמנותי. ״כל שבת הייתי מבלה בהופעת הווריאטה של אמנים מחוץ לארץ בבית הקפה, שהיה מקום בילוי תל אביבי ידוע", מעיד תאומי. "נורא אהבתי לבוא לשם ולשוט עם אבא בסירה בירקון. ילדים שהייתה להם שעלת, היו לוקחים אותם לשבע טחנות על גדות הנחל. 'יש שם אוויר טוב', כך אמרו".
אתה מצייר תמונה אידילית בימי טרם האסון.
"זה לא ממש היה כך. אם בסרט מתארים את הירקון שופע מים, לא כל כך מזכירים בו את העובדה שהייתה בו סכנת בילהרציה, ולכן אסרו להתרחץ בנחל. אבל אנחנו, הילדים, היינו נכנסים אליו בגנבה, בייחוד ליד שפך הירקון, הנחל שהיה סמל של תל אביב של פעם. מה שנעשה כעבור שנים לנחל הזה היה אחד הפשעים האקולוגיים הגדולים ביותר שנעשו במדינת ישראל. כבר הייתי חייל כשהחליטו להוציא מהירקון את המים ולהפוך אותו לג׳ורה. ההחלטה להעביר את מי הירקון לנגב הייתה מהמחדלים החמורים של מנהיגינו. ככל שמנסים להחזיר אותו לתקנו, לא נראה לי שהוא יחזור להיות מה שהיה״.
"זה לא ממש היה כך. אם בסרט מתארים את הירקון שופע מים, לא כל כך מזכירים בו את העובדה שהייתה בו סכנת בילהרציה, ולכן אסרו להתרחץ בנחל. אבל אנחנו, הילדים, היינו נכנסים אליו בגנבה, בייחוד ליד שפך הירקון, הנחל שהיה סמל של תל אביב של פעם. מה שנעשה כעבור שנים לנחל הזה היה אחד הפשעים האקולוגיים הגדולים ביותר שנעשו במדינת ישראל. כבר הייתי חייל כשהחליטו להוציא מהירקון את המים ולהפוך אותו לג׳ורה. ההחלטה להעביר את מי הירקון לנגב הייתה מהמחדלים החמורים של מנהיגינו. ככל שמנסים להחזיר אותו לתקנו, לא נראה לי שהוא יחזור להיות מה שהיה״.
הרגשת שלקחו ממך פיסת ילדות כשפגעו בנחל?
״שום אובדן לא יכול היה להתחרות אצלי עם אובדן אבי. אם אתה מייחס את אותה פיסה לשמחה שהייתה סביב הנחל, אני לא במשפחה הזאת, מה גם שידוע כי הירקון ירד מגדולתו אחרי כל האסונות שהיו בו״.
והקשר שלך בשנים האחרונות לירקון?
״מאחר שאני גר בסמוך, הייתי יוצא בלילות אל גדותיו, כמובן לא ליד המקום הנורא ההוא, כדי לחזור בקול רם על טקסטים מהצגות שבהן השתתפתי ולעבוד על סצינות. היה לי מין מקום כזה, לא רחוק מהגשר, שבו לא הפריעו לי. קיבלתי בו השראה ויכולתי להתבודד״.
ועכשיו אתה הולך לדבר בשבת בתום הקרנת הסרט.
״זה סרט מסוג אחר. קולם של הדוברים בסרט רק נשמע ולא רואים אות¬נו. אני מאוד אוהב את זה. ככה יוצא שלא אנשים מדברים כאן, אלא קו¬לות מהירקון. יש כאן בחירה מאוד מהוקצעת וממושמעת של הסיפור. יש בסרט כמה צילומים שגרמו לי צמר¬מורת, ולא רק מהאסונות בנחל. בייחוד כשמראים זקנים (תאומי בשבילנו צעיר לנצח - י. ב״א) בסירת מוטור, השטה בנחל, בסצינה שנראית לקוחה מסרטי פליני, עם אימה של סוף".
אתה שקט בימים אלה של טרם בחירות?
"אני כעת מאוד מאוד באי שקט. יש דשדוש. הארץ זזה ימינה. זה מפחיד".
לפתע צץ לתאומי, איש שמאל שהתנגד נחרצות להחרמת אריאל, זיכרון מהעבר: "לקראת מהפך 77' היינו בחוג בית עם בגין, שבאמת היה איש תרבות. כשנשאל למה לליכוד אין מועדון כמו צוותא ולא הוצאת ספרים, כמו 'עם עובד', 'הקיבוץ המאוחד' ו׳ספריית פועלים', לא הייתה לו תשובה. אני לא רוצה לומר שמי שמצביע ליכוד הוא לא תרבותי, אבל ניכר שלמפלגה הזאת יש פחות קשר לתרבות".
לפני יותר מעשור היה תאומי מהחתומים על עצומה נגד הקיצוצים בתקציב התרבות. "השחקנים הם ראי תקופה, תמצית דברי ימיה", ציטט את שייקספיר. "אם אנחנו באמת רו־ צים שהפנים שלנו יהיו יותר שלמות ויותר עשירות, אזי זה מוכרח לבוא עם התרבות, שהיא צורך לא פחות מלחם. איזה פרצוף אמור להיות לנו, אם התרבות מקבלת רק פרומיל מהתקציב? אם לא אור לגויים, שלפחות יהיה איזשהו שביב תקווה. הניסיון של ביבי להתערב בהחלטות לגבי פרס ישראל, זה אחד הדברים האיומים ביותר שנעשו כאן, אפילו שהוא נסוג מכך".
באופן מקומם, תאומי, שטרם התכבד בפרס ישראל, נעלם בחודשים האחרו־ נים מלוח הצגותיו של הקאמרי. במחווה ראויה לציון נענה הקאמרי ליוזמתו, ויעלה הקיץ בכיכובו את "המחיר" מאת ארתור מילר, בבימויו של כפיר אזולאי הצעיר. "אשחק את התפקיד שמשה חורגל גילם באופן אדיר בהצגה בקאמרי ב־68'", הוא אומר. "הלוואי שאגיע לחצי מאיך שהוא שיחק".
"פתלתל - סיפורו של נהר", 7.3, שבת, 11:00. סינמטק תל אביב