מסתדרת לבד: גרושה, אם לארבעה, דתייה, מתנחלת וגם - סטנדאפיסטית

לא קל להיות אישה. לא קל להיות אמא. לא קל להיות אמא לארבעה ילדים. לא קל להיות אמא לארבעה ילדים וגרושה ודתייה ומתנחלת (״מתנחלת״, היא תכף תנחר בבוז, ״חמש דקות מראש העין״). כולם יודעים שאת כזאת ביישוב הקטן (אלקנה) שאת גרה בו. הכל קרוב. הכל חשוף. הכל מורכב. ואת, מה לעשות, צריכה לפרנס אותם בנסיעות ארוכות לתוך הלילה להיכל התרבות בצפון, לאולם הקטן בדרום, או למתנ״ס שבמרכז. אז מה הפלא שהחיים שלך מתערבבים עם הטקסטים שאת כותבת. ולפעמים גם הילדים שלך מתערבבים עם המופע שאת מעלה באותו ערב.
 

נויה מנדל, כבר 25 שנה סטנדאפיסטית, קומיקאית ושחקנית, חשבה שראתה הכל. ושמעה הכל. כולל בכי. וסצינות. ומניפולציות רגשיות. אבל את הקטע הבא אפילו המוח הקודח שלה לא המציא. ״ערב אחד יצאתי לדרך ופתאום אני מגלה שהבת שלי, אז בת 11 או 12, יושבת מאחורי באוטו. נו, אז מה אני אעשה, לקחתי אותה איתי להופעה. אבל אז, הבת השנייה שלי, בת 6 או 7, גילתה שאחותה לא בבית והתקשרה אלי לאוטו. גם היא רוצה לבוא.

״אז אני איתה בדיבורית וההיא מאחורה עם חגורה, מבסוטית, הולכת עם אמא להופעה, וההיא בדיבורית מתחילה לבכות, בכי תמרורים, וההיא מאחורה עם חיוך ניצחון מרוח על הפרצוף, ואני אומרת לקטנה: 'אל תבכי, בשבוע הבא יש אירוע עם בלונים והפעלות', אני מבטיחה לה הבטחות, 'את תבואי איתי', והיא נרגעת. ואני מוסיפה, כדי לחזק: 'היא באה איתי להופעה סתם, אין אוכל, אין מתנות'. ואז, מאחור, אני שומעת אותה אומרת: 'אני גם רוצה להצגה של זאתי!'״.

להצגה של זאתי קוראים ״אני בחופש - תסתדרו לבד״. ואתם כבר מבינים לבד על מי היא מספרת ועל מה היא מדברת - נופש פתאומי של אמא, שמאסה בכלא המשפחתי ושוטחת את צרותיה והשגותיה בפני כולם, גם אם הקהל באודיטוריום ספיר בכפר סבא, בחמישי בערב, בורגני ונינוח, חובשי כיפה ולובשות חצאיות ארוכות, מזכיר אירוע פנימי של הבית היהודי. על הבמה מיטה ושידה ויריעת בד עם ציור נוף של בית מלון הצופה, ככל הנראה, אל הכנרת. חמושה בחלוק כחול, משקפי שמש וטלפון נייד צמוד לאוזנה, שוטפת מנדל את הבמה ברצף של מונולוגים עצמיים ודיאלוגים עם הדמות המובסת שמעבר לקו, הלא הוא האבא הננטש, שמקבל סט של הוראות כיצד להיחלץ מהברוך שאליו נקלע, הכולל פיפי, הסעות והכנת ארוחת בוקר.

הקהל נענה לאתגר ומגיב בצחוקים רמים על כל בדיחה קלילה, ופרצוף עקום ועיניים פעורות בתדהמה. וזו שלידי ממתיקה סוד עם זו שלידה: ״הגברים לא מודעים״. המסר עבר. האירוע נגמר. הצחוק משוחרר. הבעל משתחרר. ומנדל, עייפה אך נרגשת, משוחחת ליד חדר ההלבשה עם כמה צופים שנאספו סביבה.
 

״כי אני אוהבת לאתגר את עצמי, ומאלתרת כשבא לי. זו חוויה אחרת, שמביאה לידי ביטוי את היכולות הקומיות שלי, את הקצב, את האנרגיה. האישה הזאת מאוד מצחיקה, מאוד מדברת אלי, מאוד מדברת להרבה נשים. היא על גבול המציאות, אבל קצת מוגזמת. היא כמו צעקה של אישה שבסוף מקבלת גול עצמי״.
 

אנחנו נפגשים ב״חנדל׳ה״, בית קפה פופולרי באזור השרון, בין רעננה להוד השרון. יושבים בחוץ, מזג האוויר אביבי, מסביב שדות, מאחור חניון, על השולחן סלט, וממולי אישה אחת שכל הזמן מחייכת, ומדברת, חוץ מהרגעים שלא. רגע, מה עושים שני יהודים כשהם נפגשים אחרי הרבה שנים, או בפעם הראשונה? נכון, מדברים על מחלות.
 

״לאישה זה מותרות להיות חולה. אני עושה דיקור סיני. כוסות רוח. גואשה. זו כוס כזאת שמעבירים על הגוף״, היא מתחילה ולא מסיימת, חכו, יש עוד, ״אנחנו בעידן שבו לא חולים, אלא מנהלים דיאלוג עם המחלה. כבר לא באים ואומרים: ׳נראה לי שאהיה חולה שבוע ימים', כי אז המחלה אומרת: ׳אה, נישאר שבוע׳.
 

כשאני לא חשה בטוב, אני מנהלת עם הגוף שלי משא ומתן. ׳רוצה להיות צרוד? יומיים זה בסדר. אבל תוך יומיים זה עובר'. ומה שהכי מוזר בכל הסיפור הוא שזה באמת עובר. ואל תנסו את זה בבית״.
 

״זה משהו מולד. זו שליחות. זה חזק ממני. כשאני עולה לבמה, כבר 20 ומשהו שנה, אני כמו מאבחנת. אני רואה הכל. יש לי מיומנות בימתית מאוד גבוהה. הקהל כאילו בא אלי הביתה, אני אוהבת אותם, שמחה על ההזדמנות להצחיק אותם ונהנית ממה שאני עושה, גם מול קהלים קשים כמו אנשי צבא. אין שום מחשבה שמפריעה לי, אני רק חושבת איזה כיף הולך להיות. אני ממציאה דברים תוך כדי ומאלתרת. עבורי, במה זה ביטחון, אהבה ושמחה.
 

״להצחיק זו תכונה גברית. זה מחקרי. חוש הומור זה משהו שאישה אוהבת אצל גבר. אישה מצחיקה, לעומת זאת, מהווה איום על הגברים. תראה את היחס, על כל קומיקאית יש חמישה קומיקאים. זה כמו מתמטיקה. זה להחזיק את הבמה. זה לדעת ממה יצחקו. זה לגעת במקומות הנכונים. אנשים באים אלי ואומרים: ׳אני לא צוחק בהצגות, כואב לי הלב. אבל פה, בפעם הראשונה, צחקתי. תשאלי את אשתי'״.

 נויה מנדל. ״זה משהו מולד. זו שליחות. זה חזק ממני". צילום: אריאל בשור
 

״יש גם חילונים. אני פונה לכל המגזרים, לכל העדות, לכל הגילאים, ומכוונת למכנה המשותף. אני לא מסתכלת מה יש לך על הראש. יש משהו בהומור שהוא חוצה גבולות. אני מסתכלת מה מטריד אותנו ביומיום ומשם לוקחת את החומרים שלי. זה הכי נכון בעיני״.
 

״אני מתכוונת למכנה משותף שמדבר לכולם. אני מאוד אוהבת לעבוד על אבסורד. למשל, גברים לא דוחים דברים. דבר שחשוב לו, גבר לא דוחה: עייף - ישן; רעב - אוכל; צמא - שותה; חולה - מת״.
 

״ורצים להסעות. לאמיתי ושני ההסעה ליד הדואר, מתן נסע על הבימבה עם הבמבה, ועם ענבר, אתם פשוט מאחרים להסעה, רודפים אחרי האוטובוס, מצפצפים לו שיעצור, הוא לא עוצר, תחסום אותו עם האוטו, וענבר רצה עם הפיג׳מה, היא כבר תתלבש באוטובוס, זה הכל״

״אני באה ממשפחה דתית לאומית, חמישה ילדים״, מספרת מנדל. ״נולדתי בכפר גנות, ליד מחלף גנות, כביש גהה, מזבלת חירייה״.
 

״מדי פעם, כשיש רוח צפון-מערבית מתונה. הילדות הייתה מאוד כיפית. מרחבים, פרדסים, עצי פקאן, אומגות שאבא שלי היה בונה לנו. הוא היה אבא סבבה, איש נורא מצחיק. בגיל 10 עברנו לרמת חן ובכיתה ו' תפס אותי ואמר לי: ׳נויקה, אני רוצה ללמד אותך מערכון'. ואני הייתי ילדה טובה, ג'ינג'ית תמימה, לא ציפיתי לכלום, אפילו לא ידעתי מה זה מערכון. המילים שלו היו ׳רוח רוח רוח / מן העץ נפל תפוח', וכל פעם דמות אחרת מדקלמת אותן: המורה, הילדה השוויצרית, זה שלא הכין שיעורים, פולני, צרפתי, אחד שנדבק לו מסטיק למכנסיים ואחד שצוחק, כי הוא הדביק את המסטיק.
 

״למה הוא בכלל פנה אלי? לא יודעת. יש לנו בבית קטעי וידיאו מהגיל הזה, מסתבר שהייתי ילדה גנובה, עושה צחוקים, וכנראה שזיהה בי את הכיוון. אחרי הרבה זמן סיפרתי לחברה שלי שאבא שלי לימד אותי מערכון והצגתי אותו בחדר. היא התפוצצה מצחוק והציעה לי לשחק את המורה. התחלנו להציג את זה בכיתה ז', בשבט של בני עקיבא, ובכל מקום שאליו הגעתי, בהתכנסויות של התנועה, בל״ג בעומר, מחנה קיץ, צעקו 'נויה לבמה'.
 

״אבא שלי ייצר לי עוד מערכונים, צירפתי עוד שתי חברות, אחת מהן היום מורה לתיאטרון, והופענו שלושתנו. בכיתה ט' זכיתי בתחרות כישרונות של תיכון הרוא״ה, ובתחרות העירונית של רמת גן סיימתי שנייה, אחרי מישהי שעשתה פליק-פלאקים על מזרן. התבאסתי. ואז התחילו להזמין אותי בכסף - העירייה, אירוע למתנדבים. אבא שלי, עד יומו האחרון, היה שולח לי מערכונים בפקס. לפני 15 שנה, בגיל 62, הלך ברחוב ונפל. הגיע אמבולנס והוא נפטר. השוק הזה מלווה אותי הרבה שנים. הוא היה גם זמר, אבל שנים״, הדמעות מתחילות לזלוג מעיניה, ״לא יכולתי לגעת בחומרים שלו״.
 

בגיל 16 עברה המשפחה לגבעת שמואל ונויה עברה לטוסטוס, שעליו רכבה, ״עם חצאית מתבדרת באוויר״, מהבית לתיכון. אחר כך התגייסה לגרעין נח״ל של בני עקיבא במושב אלוני הבשן, ובמשך שנה הייתה קומונרית בשכונת נווה שאנן בחיפה. ״לא חשבתי שאתפרנס ממשחק. גם לא ידעתי כמה אני טובה. לא היה לי בראש שאצליח. אבל אז, אני וחברה שלי ראינו שבאוניברסיטת תל אביב יש חוג לתיאטרון, תיאטרון חברה, עבודת תיאטרון עם קהילה, עם פיטר האריס, יגאל עזרתי ויוסי אלפי, ונרשמתי.
 

״באוניברסיטה פגשתי את נורית הדר, עשינו שיעורי בית ונשארנו ביחד תשע שנים. קראנו לעצמנו 'נויה ונורית', צמד בחורות דתיות, עשינו מערכונים בקטן, ולאט-לאט גדלנו, הייתה לנו הצגה, 'בידור כהלכה'. הופענו בכל הארץ, היינו בטלוויזיה, אפילו עברנו תחת ידיו של פשנל״.
 

על הבמאי שעבד איתן, חנן גולדבלט, מנדל מסרבת בכל תוקף לדבר, ועל הקשר עם שותפתה בדימוס נורית, כיום השחקנית והמחזאית הדר גלרון, היא מעדיפה שלא להרחיב. ובינתיים, תוך כדי, בגיל 25, התחתנה ונולדו לה ארבעה ילדים, שני בנים ושתי בנות, אוריה (בת 18), ישי (16), שירה (14) ונועם (11).
 

״יש שניים, הראשונה והאחרון, שתמיד באים ותמיד מבסוטים. והשניים האחרים לא ממש חייבים לראות, זה לא תמיד יוצא לנו. בשנה שעברה עשיתי הופעה ביום העצמאות פה באלקנה, וכדי שיבואו שיחדתי אותם - אחד קיבל טלוויזיה והשנייה מזגן״.
 

מנדל, בינתיים, בנתה לעצמה קריירה גם בטלוויזיה, בסדרה ״שחר״ בהוט וב״עם ישראל לייב״ בערוץ 10, ודאגה להצחיק את אודטה בקביעות בתוכניתה האישית. במקביל, הריצה את מופע הסטנד-אפ שלה, ״החיים על פי נויה״.

״בית הספר שלי זה הבמה״, היא מרצינה, ״ללמוד כל הזמן על עצמך, על הקהל שלך, מה החומרים שעובדים, לגלות את עצמך. כדי להיות בדרן אתה צריך עוד תרגול ועוד תרגול עד שאתה מגיע לתוצאות, להבנה הבימתית, מוצא את הבדיחות הנכונות. כשהייתי עם נורית, היה לנו שלב בהופעה שכל אחת מדברת לבד עם הקהל. ראיתי שלעמוד מול קהל ולדבר לאנשים לתוך העיניים זה נורא מצחיק.
 

״הסטנד-אפ הוא יותר אכזרי, כי הדיאלוג שלך הוא עם הקהל, בעוד בתיאטרון הדיאלוג הוא עם הפרטנר. הקהל בסטנד-אפ מאוד משמעותי כי הוא קובע את הקצב, את הדינמיקה, את האינטראקציה. אני מאוד חיה את הקהל שלי. גם כשאני מופיעה מול בני נוער, אני מדברת אליהם כאילו שאני בגיל שלהם. האמת היא שאני באמת מרגישה ככה. אולי צריך לבדוק את זה״, היא תוהה בינה לבין עצמה והפנים שלה הופכות לסימן שאלה.
 

״תמיד כשאני מתקשרת ושואלת 'איפה אתה?', הוא עונה לי'אני בגהה. 'מתי תגיע?'. 
'אני מסביר לך שאני בפקק בגהה, בגלל זה יש פקקים בגהה. כי יושבים שם אלפי גברים שמחכים לחזור הביתה כשהילדים כבר ישנים״.

״אין לי קו אדום. החומרים חייבים לדבר אלי ולהצחיק אותי״, היא אומרת, ואז מתחילה לסגור אופציות: ״גסויות? זה לא מצחיק אותי. זה לא אני. פוליטיקה? בינתיים לא נכנסת. גם עדות לא. כמובן שלא אזלזל בקהל ולא אצחק על אנשים, חס וחלילה. הרבה סטנדאפיסטים משתמשים בזה ממקום של חולשה. אפשר  לדבר עם אנשים מבלי להרגיש עליונות כלפיהם. סטנדאפיסט שמרגיש עליונות על הקהל שלו, הוא בעיני נחות״.
 

כבר 17 שנה נויה מופיעה לבד. זה התחיל בדומינו גרוס, במחזור של עדי אשכנזי, אדיר מילר, אורי חזקיה. ״הייתי בהריון, נשואה, פעמיים בשבוע עוזבת את הילדים ורצה לצוותא 2. כתבתי כל הזמן חומרים וניסיתי אותם בבית. רוב החומרים, עד היום, באים מעצבים. מהחיים. כשאני על הבמה, אני חווה, כאן ועכשיו, את העצבים שלי. אם אני מתעצבנת על בעלי שתקוע בגהה, החוויה חוזרת אלי, ולכן ההצגה סוחטת רגשית, כי אני כל הזמן בתדר של להביא את החוויה. אני יכולה להיזכר בסיפור עם אבא שלי ולבכות, כי אני טוטאלית״.
 

החיים, כזכור, מתערבבים אצל נויה עם ההצגה, וההצגה היא חלק מהחיים. קטעים שאני רושם תוך כדי הראיון כציטוטים מתוך חייה, יתגלו כעבור מספר ימים כטקסטים בהצגה. ״הבן שלי בא הביתה, יוצא מהמכנסיים, והולך. ואז אני צועקת עליו: 'מי ירים את זה?', והוא אומר לי: 'אני, מחר', חוזר למחרת לאותה זווית ומרים אותם. ואז בקהל נשים אומרות: 'נכון'. זה קטע שאני עושה מהקישקעס שלי״, היא נעמדת לפתע, נסערת, ״זה מטריף. זה טריפ. אחרי ההצגה אני לא זוכרת כלום, כאילו יצאתי מעצמי למקום אחר״.
 

אז אם הדרמה עם המכנסיים לא הספיקה לכם, לפני שנתיים וחצי מנדל גם התגרשה ונותרה לבד. עם ארבעה ילדים. ״אמרתי לא מזמן לבן שלי, הוא בן 11, 'אני שמחה שאחרי הגירושים אנחנו בסדר, ממש בסדר'. אז הוא אמר לי: 'אין מה לעשות, אמא, החיים ממשיכים'״, היא מתפקעת מצחוק, ״זו הייתה טלטלה נפשית. אבל כמו כל דבר בחיים, זה עניין של גישה: אם את אמא בשמחת חיים, לא במקום קורבני, אז הילדים יהיו איתך. ואם לך יהיה טוב, גם להם יהיה טוב״.
 

״אל תוותרי על דברים שאת אוהבת כי 'זה לא יכניס לי כסף'. אם את אוהבת לשחק, לרקוד, אם את מוכשרת לזה, כבר תדעי מה לעשות עם זה. השריטה שלי מולדת. אני נגד הזרם. הגירושים שלי, הטוסטוס שלי, הם לא בדיוק בנורמה של החברה סביבי, העשייה שלי לא קונבנציונלית, ויש המון אכזבות. מקצועית, בתוך כל הצחוקים, אני נלחמת על הקיום, אני צריכה לשרוד, שמחה על כל הופעה שנסגרת. אבל לא עושה מזה עניין״.
 

״הגירושים לא נכנסו, כי אני בהחלמה, בהתאוששות, בהבנה: מה היה? מה קרה פה? מה זה מלמד אותי? אבל אני יודעת שדברים מתבשלים בפנים, וזה יהיה בסטנד-אפ הבא. יש למה לחכות״.