"נכון שמאוד חשוב לי הקטע התיעודי, אבל כשאני מצלם, חשוב לי גם להביע את עצמי באופן אמנותי", כך מעיד על עצמו הצלם גדעון אגז'ה, בוגר "בצלאל", שתערוכתו "הדרך שלנו" מוצגת בימים אלה במוזיאון ארץ ישראל שבתל אביב. "שום דבר לא נשאר במקום, ולכן חשוב לתעד בצורה מתמשכת ומקצועית את מה שיש עכשיו בעדה", הוא מפרט עוד על עבודתו, המתעדת את יוצאי אתיופיה הגרים בישראל. "יש לי רצון לחשוף את העדה לקהל הרחב, מתוך הרגשה שהוא לא ממש מכיר אותה".



ואכן יש משהו בדבריו של אגז'ה. הציבור הישראלי מכיר באופן שטחי בלבד את הסיגד, החג המרכזי של יוצאי אתיופיה; חג שהוא יום של צום, היטהרות והתחדשות, המצוין 50 יום לאחר יום הכיפורים באמצעות טקס של חידוש הברית בין העם ובין האל, שאותו מנהלים כוהני הקהילה. בצילומיו הססגוניים פותח אגז'ה בפנינו צוהר אל ההווי ואל המנהגים בחג הסיגד, עם דגש על הבעות פנים, כשפה ושם גונבים את ההצגה צילומי כפות ידיים.

"הידיים מביעות את מה שהלב חושב", אומר אגז'ה. "רבים מאיתנו מתפללים מהלב, לא בקריאה. זה מביא את התמימות, הרבה תמימות, בלי טיפת רוע, שיש בעדה שלנו".
 
לצד צילומי הצבע מההווי הנוכחי של עדתו, מוצגים בתערוכה צילומי שחור־לבן מבוימים, שבאמצעותם אגז'ה מחייה בדרכו האמנותית את זיכרונות הילדות שלו מאתיופיה ואת תהליך העלייה ארצה, כולל ההליכה ברגל בלילות לסודן, משם הוטסו הוא ובני משפחתו ארצה. "אלה לא צילומי עיתונות", הוא מדגיש. "זה תיעוד לשם תיעוד".
 

ולא סתם תיעוד. "אנחנו מציגים במוזיאון ארץ ישראל תערוכות העוסקות בהוויה הישראלית", מספרת כנרת פלטי, אחת האוצרות במוזיאון. "עדת יוצאי אתיופיה היא חלק בלתי נפרד ממנה, ומכאן חשיבות התערוכה של גדעון במקביל לצד האמנותי".

המציאות כפי שהיא

אגז'ה (30) עלה עם הוריו ממחוז גונדר, בצפון אתיופיה, בשנת 1996, בהיותו בן 11. אל הצילום נקלע מבלי דעת, ומצא את ייעודו בחיים.

"אחותי הגדולה, אנצ'ינלו, קנתה מצלמת פילם מהפשוטות ביותר, שמהר מאוד עברה אלי", הוא נזכר. "נראה לי שלא במקרה התחלתי לצלם בה. כשצילמו אותי בפעם הראשונה באתיופיה, מאוד רציתי להיות מאחורי המצלמה ולא המצולם. מאז ועד היום אני נבוך כשמצלמים אותי".
 
לאחר תקופת ביניים בחיפה, התמקמה משפחת אגז׳ה בשכונת קריית משה ברחובות. אביו נכה. אמו מפרנסת את משפחתה מרובת הילדים מעבודות ניקיון. אגז׳ה הוא השני בין שמונת ילדיה, בוגר ישיבה תיכונית. בצבא שירת כלוחם בגבעתי. כשהשתחרר, עבד שנה כמאבטח כדי לחסוך כסף ללימודים.

פנית ישירות ל׳׳בצלאל׳׳?
"פניתי, אבל רק אליהם, ורק לאחר התלבטות אם אני הולך על מקצוע שיכול להביא פרנסה".

בכיתתו היה אגז'ה יוצא אתיופיה יחיד ו"בבצלאל כולה היו אז ממש בודדים". "הקטע של האמנות פחות מוכר לקהילה שלנו, אם כי הנושא הולך וצובר תאוצה", הוא מסביר. "כשהגעתי לשם, אמרו לי שזה מקום שבו שמים דגש על הצד האמנותי ופחות על הצד המעשי. הלכתי עם מה שלימדו שם והיה לי חשוב לסיים עם תעודה. כשאני מתחיל משהו, יש לי מחויבות לסיים אותו".

והפרנסה?
"עבדתי בכל מיני עבודות מזדמנות. גם הייתי עוזר צלם בערוץ הראשון. כשיצאתי מ'בצלאל', בקיץ 2012, התחלתי להציג תערוכות ולצאת לשוק, כי מה שאמנות זה אמנות, ומה שעבודה זו עבודה".
 
כרטיס הביקור המקצועי המגוון שלו מראה כיצד הוא מממן את אמנותו אנינת הטעם. אגז׳ה מציג את עצמו בכרטיס כצלם אירועים, אופנה, הופעות, כצלם תעשייתי, צלם וידיאו וסטילס. אפילו לתמונות לפייסבוק הוא מצלם. בקיצור, מכל הבא ליד.
 
זאת הפרנסה. אבל את הנשמה הוא משקיע בצילומי העדה שלו. אגז׳ה מרושת ומגיע לאירועים ולטקסים שלה, כשטורחים להודיע לו עליהם. הוא בא מאהבה. בהגיעו למרכז קהילתי שבו לומדים קשישי העדה קרוא וכתוב, אגז'ה איננו מסתפק בכמה קליקים והביתה. כטיפוס נינוח, יש לו טכניקה משלו. "אני מניח את המצלמה על השולחן, שואל מה שלומם ומשתדל להיות 'אחד מהחבר'ה' לפני שאני מצלם", הוא מספר.
 
אגז׳ה עם בני עדתו בטוב וברע. גם אם הדבר איננו ניכר בתערוכה הנוכחית, הוא צילם לא אחת בהפגנות הסוערות של קהילתו ולא נמנע מלתעד טרגדיות שפוקדות אותה. "אני מצלם הכל", הוא מדגיש, "ורוצה להנציח את המציאות כפי שהיא".

איך מקבלים את זה בעדה?
"מאוד מפרגנים לי. סומכים עלי כאחד משלהם".

אגז׳ה הוא צעיר נאה עם שיער ארוך אסוף, מאורס לאורלי, בת העדה, סטודנטית באוניברסיטת בר־אילן. לדבריו, הוא מרבה לצלם אותה. "היא מאוד יפה", הוא מעיר בחיוך. "למזלי, היא מאוד אוהבת מצלמה".

מה החלום שלך?
"כל מה שאני רוצה זה שתהיה לי גלריה משלי, שבה אוכל להציג בשו־ טף לקהל הרחב. לצערנו, התקשורת בוחרת הרבה פעמים להראות דברים שליליים בקהילה. הייתי רוצה שי־ ראו גם את הצדדים היפים".