זכרון, הדור הבא: פרוייקט "זכרון בסלון" מכבד את השואה בדרך אחרת

פרויקט ״זיכרון בסלון״ נולד לפני חמש שנים בסלון הפרטי של עדי אלטשולר, 28, מייסדת תנועת הנוער ״כנפיים של קרמבו״ ובן זוגה נדב אמבון, שחשו כי הזיקה שלהם ושל צעירים רבים אחרים לטקסי יום הזיכרון לשואה, שמטרתם לזכור ולא לשכוח, מתפוגגת.

אחרי אותו ערב מוצלח, עם קבוצת חברים, גיטרה, בירות, בורקסים ובמבה, החל להתגלגל הרעיון, כי מה שקרה בסלון הפרטי של אלטשולר יכול וצריך להיות גם בסלונים של צעירים רבים אחרים, וכי ערבי ״זיכרון בסלון״ צריכים להפוך לאלטרנטיבה לכל אותם טקסים ממסדיים שקפאו על השמרים ואינם נוגעים בחבר׳ה הצעירים.

במקום צפייה מסורתית בתוכניות הטלוויזיה המיוחדות ליום השואה הם החלו להציע לצעירים אחרים לערוך או להשתתף בערב אינטימי, שכולל עדות ושיחה עם שורד שואה, דיון פתוח ומשמעותי בין כלל המשתתפים וכל פעילות אמנותיות אחרת שאותו סלון בוחר לקיים. ״אנחנו מאמינים שכדי לזכור את השואה, חשוב קודם להקשיב לאלו שהיו בה, ושרדו כדי לספר. אנחנו גם מאמינים שכדי לעסוק בשואה באופן שמתאים לשנת 2015 צריך להחזיר לעיסוק בשואה את החופש ממסגרות ומפורמליות, מהממלכתיות שבמשך שנים הרחיקה רבים מכל רצון לעסוק בה״, אומרת שני ברוסילבסקי, מיזמיות הפרויקט, יחד עם כמה מאורחי הערב הראשון וחברים שנוספו במהלך השנים.

״זיכרון בסלון״ הפך כבר לתופעה חברתית בהיקפים גדולים ובשנה שעברה השתתפו במסגרתו עשרות אלפי אנשים בכ-800 סלונים שונים בארץ וביותר מ-150 בתים ברחבי העולם, והשנה המיזם גלש לחללים ציבוריים ולמסגרות רבות נוספות. ״'זיכרון בסלון' זו קהילה החוצה גבולות גיאוגרפיים ודמוגרפיים, קהילה של אנשים שמתחברים סביב הרצון המשותף לייצר שיח פלורליסטי, לייצר משמעות, להתקרב לנושא השואה ממקום אישי ובין-אישי״, מוסיפה חברה נוספת בצוות המוביל את הפרויקט, שירה ציפריס.

אתר האינטרנט של הפרויקט הוא נקודת מפגש ראשונית, גם לאלו המבקשים לארח בסלון ביתם וגם לאלו שמעדיפים להתארח בסלון אחר. מעבר לתיווך בין המארחים והמתארחים האנונימיים, מציעים האתר וצוות הפעילים של "זיכרון בסלון" גם סיוע בארגון הערב, באיתור איש העדות שורד השואה ובבניית התוכן - איך כדאי לערוך את הערב, כמה אנשים כדאי לארח (לא יותר מכמה עשרות) וגם רשימת נושאים מומלצים לדיון, כמו הפליטים בדרום תל אביב, יחסי ישראל-גרמניה, גזענות, שואת הארמנים, וכל נושא שיוצר שיח עמוק ומשמעותי המנטרל את הקדושה מיום השואה.

אין חובה על לבישת חולצות לבנות או ארשת פנים רצינית, ובירה וכיבוד מתקבלים בברכה. לאורך השנים הצליחו יזמי ״זיכרון בסלון״ לשרטט נוסחה ייחודית החושבת מחוץ לקופסה, ומציעה מעבר נוח משגרת היומיום אל הזיכרון ורגשי האשמה. במרכזה עומדת לרוב העדות של שורד שואה הגוררת שיחה או ויכוח, אך באווירה ביתית ולא פורמלית המאפשרת פתחון פה לאמירות חריגות ואף בוטות, ובעיקר מפגישה הנוסחה בין הרצון של צעירים רבים לזכור ולהתייחד ובין הצורך הטבעי שלהם להתפרק, לשתות, לבלות או במילים אחרות - לחיות. ״אין דרך אחת לקיים ערב כזה, בדיוק להפך. המטרה מקדשת את האמצעים והם שונים ומגוונים״, מפרט אתר הפרויקט.

״אינני ניצולה קלאסית כי לא הייתי בגטו או במחנה עבודה ולא הרגשתי כלל שראוי שאספר מה עברתי, אבל הצעירים בסלון רצו לשמוע ושאלו שאלות ובעיני 'זיכרון בסלון' הוא גשר בין הדורות והנצחה טובה ביותר לשואה״, מוסיפה ציפורה לרנר, שהשתתפה באחד הסלונים בשנה שעברה וסיפרה שם לראשונה את סיפורה, כמעט 70 שנה אחרי תום המלחמה.

אורן זך, 50, העוסקת בתחום הדרכת הורים למשפחות adhd, החליטה כי גם היא רוצה לארח השנה בסלון שלה, ביישוב קדימה-צורן. ״אבי היה ניצול שואה ורק לאחר שהוא נפטר השנה למדתי עליו ועל מה שהוא עבר, ופתאום הבנתי כי יש עוד הרבה שלא שמעו או ישמעו את סיפורי השורדים״, מסבירה זך, הנרגשת לקראת המפגש, שבו תשתתף גם אלי ארנה מעוז, 82, ילידת הולנד שגורשה למחנה הריכוז טרזיינשטט.

אלי, המתנדבת בעמותה המסייעת לקשישים שמוצאם מהולנד, מרבה לספר את סיפור ילדותה הייחודי בפני קבוצות של ילדים ובני נוער, אך מהמפגש הפעם היא נרגשת במיוחד גם כי ישתתפו בו הורים וילדים יחד, וגם משום שלראשונה ישמעו את סיפור חייה גם בני משפחתה וכמה מעשרת נכדיה. ״אין לי ספק שהחוויה, המשמעות והזיכרון מערב שכזה, המאפשר חיבור בין הורים וילדים, ילווה אותי ואת כל מי שלקח בו חלק, כי בעוד שבטקס רגיל הילדים עם חברים ולא באמת קשובים עד הסוף, אירוע כמו זה עם הורים וילדים ביחד בסלון מאפשר שיח אחר וחיבור והערכה להורים״, מוסיפה זך.

הדרכים החדשות להנצחה כתחליף לאופציה המוכתבת והממסדית אינן בלעדיות ל״זיכרון בסלון״. לאורך השנים, כשהנוכחות של השואה בתודעה הקולקטיבית רק עלתה והתגברה, צצו יוזמות ״בראש אחר״ לטקסים שאליהם הורגלנו. במהלך השנים שבהן פועל ״זיכרון בסלון״ התברר כי מסגרת אפקטיבית זו לחיבור הדור הצעיר להנצחת השואה רלוונטית גם לקהלים רבים אחרים, כמו בני הדור השני.

רחל ורד גרינשפן, בת 69 מתל אביב, נולדה כבת יחידה בגרמניה אחרי המלחמה. אמה אסתר, ילידת פולין, ששרדה את המחנה אושוויץ, לא דיברה כלל על עברה והייתה משוכנעת כי היא שרדה לבד בעולם מכל משפחתה הענפה בלודג'. רק לאחר פטירת אבי המשפחה העזה להתחיל לחקור את שורשי משפחת אמה, ביקרה שוב ושוב ביד ושם, יצאה לפולין ושכרה שם את שירותיו של חוקר מקומי, אך חזרה בידיים ריקות. מחקר גניאלוגי, שהחל כמעט באקראי, הביא לגילוי מפתיע: לאסתר אח אבוד החי בסיאטל.

״כל החיים ידעתי שאין לי משפחה מהצד של אמא שלי, אבל מאוד רציתי לדעת מי אני ומאיפה אני באה״, משחזרת גרינשפן, שאירחה בשנה שעברה בסלון דירתה המרווחת אירוע במסגרת ״זיכרון בסלון״ (גילוי נאות: הכותב ערך את האירוע בעקבות המסע לחקר שורשי המשפחה שביצע עבורה). לאחר אותו מפגש היא משוכנעת כי זו דרך חזקה ומעניינית להנציח, לזכור ולכבד. ״היה לי חשוב להגיע לדור השני והשלישי כי אני מחפשת במה להבהיר לאנשים את חשיבות הגניאלוגיה, שפתרה לי המון סימני שאלה״, היא אומרת. ״אם אני לא הייתי מחפשת, ילדי כבר לא היו מחפשים. המפגש היה נפלא כי הגיעו צעירים זרים בני 20 פלוס, שזהו גיל נכדי, ילידי הארץ, וזה מאוד הרשים ושימח אותי ובמקום שעתיים כולם נשארו כאן עד אחרי חצות וזה אומר הרבה. לדעתי, החיבור הזה, בין חקר העבר ושורשי המשפחה לבין הצורך לזכור ולא לשכוח הוא טבעי, כי זהו הזיכרון הפרטי שלי״.

השנה היא יוצאת מהסלון הביתי שלה לאירוע ״זיכרון בסלון פוגש את הנרדפים האחרים״, שנערך בשיתוף אגודת הלהט״ב במועדון הבר-נוער בתל אביב. מעבר לרצון של ורד לשתף קהל נוסף במקרה שלה וחשיבות חקר שורשי המשפחה כדרך לעסוק במשמעות של השואה ולא רק בממדי הטרגדיה שלה, בחר ״זיכרון בסלון״ זה לעלות את הרדיפה וההשמדה של הומוסקסואלים על ידי הנאצים, יחד עם מיעוטים רבים אחרים שסיפורם אינו מוכר וקולם אינו נשמע. •