זאת הייתה דרמה ישראלית משובחת. היא קורצה מהמרכיבים הטובים ביותר והתבססה על עלילה פתלתלה ומלאת תהפוכות, כוכב־על כריזמטי וטוויסט בלתי נשכח רגע לפני הסוף. לא, אני דווקא לא מדבר על “פאודה" אלא על מערכת היחסים בין רובי וויליאמס לקהל הישראלי.



המאורע המדובר התרחש עם ההודעה ההיסטורית על כוונתו של כוכב הפופ הבינלאומי להופיע כאן. מעריציו הרבים של וויליאמס בארץ היו כחולמים. ההמשך רק חימם עוד יותר את הלבבות. “ישראל", כך צייץ הזמר, “היא המקום שהכי מעניין אותי להגיע אליו בסיבוב ההופעות הזה". הצהרה שהוא חזר עליה, ובהרחבה, במקצת הראיונות שהעניק לכתבים ישראלים לקראת הופעתו כאן.



השלב הבא בעלילה היה המשבר הבלתי נמנע, שאיים על ההרמוניה שהושגה בשלבים הקודמים. ובמילים אחרות: רוג'ר ווטרס. מי שיכול לגלם היום בקלות את תפקיד הנבל בכל סרט ישראלי. ווטרס, בטרחנות טיפוסית, שיגר מסר לוויליאמס ובו הגדיר אותו כ"צבוע, אדיש לשלום הפלסטינים", ותבע ממנו לוותר על תואר יוניצ"ף בגלל הסכמתו להופיע בישראל. אבל רובי, כפרה עליו, שבשלב זה של הסרט כבר הפך לאחד מראשי הציונות, לצד הרצל ובן־גוריון, לא התרגש מהאיומים המרושעים וענה בסרקזם: “אני חושב שיש יותר אנשים שלא רוצים שאופיע בסטוק און טרנט (עיר הולדתו) מאנשים שלא רוצים שאופיע בישראל".



בהמשך הגיעה הנחיתה הדרמטית בנמל התעופה בן־גוריון, החזרות המתוקשרות בסגנון אלק פפראצי בפארק הירקון לפני ההופעה, וכמובן - ההופעה עצמה.



מיד עם סיומה, המעריצים ומרבית כלי התקשורת בישראל פשוט יצאו מדעתם בניסיון להחמיא לוויליאמס ולתאר את עוצמת החוויה, הקשורה בקשר ישיר למידת נחמדותו של הכוכב כלפי הקהל הישראלי. “אני פה יומיים", הצהיר הצ'ארמר, “וכשאחזור וישאלו אותי איך היה, אספר לכולם שהיה פה פאקינג מדהים". הוסיפו לכך את העובדה שהזמר ניאות לבצע כאן שירים שהוא בדרך כלל לא מכליל בסט ההופעה, כי שמע שהיו להיטים גדולים בישראל, ותקבלו סיפור אהבה סוחף ונצחי.



או שלא. כי הנצח, עבור ישראלים, אורך בדרך כלל לא יותר מיממה. וכך קרה גם הפעם. מיד עם תום ההופעה, וויליאמס כתב באתר הרשמי שלו שהוא “ציפה מהקהל הישראלי ליותר", ואף פירט והוסיף ש"אלה בחלק הקדמי היו טובים. הקהל מאחור היה בינוני". לאאאא! נפלה עטרת ראשנו. מקריאת תגובות המעריצים ברשתות החברתיות ובטוקבקים השונים ניתן היה לקבל את הרושם שוויליאמס פשוט בגד בהם. יתרה מזאת, אם מצליבים את הדברים שאמר על הבמה, ואת אלה שכתב באינטרנט, מתברר שהזמר לא לגמרי דובר אמת. שזה הרי בלתי נתפס, כי מדובר באישיות שבנתה את כל המוניטין שלה על כנות בלתי מתפשרת ועל יושרה אכזרית, ולא בכוכב פופ שהמניפולציות הן חלק בלתי נפרד מחייו (ומסוד חיינו).



אני לא מיתמם. גם אני שותף לא פעם לפרובינציאליות הזאת, ואני גם מחבב ומבין אותה. הבידוד הבינלאומי שלנו, לפחות בכל הנוגע לצד התרבותי, הפך אותנו ליצורים חסרי ביטחון, שרק משוועים להכרה ולליטוף מצד אייקונים מזדמנים הקופצים לביקור קצר. אנחנו רוצים שיספרו לנו שאנחנו קהל “חם ובלתי נשכח"; שישירו “הבה נגילה" ויאמרו “תודה רבה" במבטא מזעזע; ובעיקר שיגידו לנו שאנחנו לא כמו כולם. שחלילה לא נרגיש כמו איזו אסטוניה, שמגיעים אליה בשלהי סיבוב ההופעות. ולחלופין, שנקבל חיזוק לכך שכל החרא שאנחנו אוכלים במדינה הזאת מוצדק. נכון, לא קל פה, אבל אפילו רובי וויליאמס אומר שאנחנו מיוחדים.



יודעים מה? זה באמת נכון. ישראל היא ארץ יוצאת דופן - לטוב ולרע. ההיסטוריה, הדת, מרכזיות הסכסוך הערבי־ישראלי - כל אלה הופכים אותנו לתחנה מרתקת בכל סיבוב עולמי. ואם האמן מספיק סקרן כדי להוציא את הישבן שלו מהסוויטה בעת ביקורו כאן, הוא אפילו יכול לרכוש חוויה משמעותית. אבל הגיע הזמן שנתבגר, ונבין שאנחנו לא זקוקים לאישור של כל אורח פורח, כדי לדעת שיש לנו מה למכור.



על הסכין

1. כשמדובר בביטולי הופעות, אני דווקא הכי פרובינציאלי בעולם. לורין היל היקרה(?), נדמה לי שתשומת הלב שזכית לה בנוגע להופעה שביטלת היא הגדולה ביותר שזכית לה בשנים האחרונות. יצאת הכי קטנה, עם התירוץ הקלוש לגבי הופעה שתכננת ברמאללה (וואללה?). אילו השלום באמת היה מעניין אותך, היית מגיעה לפה ושרה עבור אלה שרוצים לקדם אותו.



2. חבר הכנסת הטרי ינון מגל, עד ממש לא מזמן איש תקשורת, תבע מחברת יס לפטר את הישאם סולימאן, כוכב הסדרה “פאודה", היות שהאחרון אמר בראיון ש"חייל שנמצא בגדה ומישהו פוגע בו, אני לא חושב שזה פיגוע". כמה מגוחך ופופוליסטי מצדו. האם לא היה זה אהוד ברק, גיבור ישראל, שאמר שהוא מבין מדוע נער פלסטיני הופך למחבל? גם מגל מבין את זה. אבל הוא מסית בציניות.



3. ריקי גל היא אחת מהזמרות הכי גדולות ומרגשות שפעלו כאן, אבל היא גם אחת מהמוחמצות שבהן. יש לה מעט מדי אלבומים ושירים ההולמים את מידותיה. “דקה לפני כותרת בעיתון", הסינגל החדש שלה (היא ומאיר גולדברג כתבו, יהודה פוליקר הלחין), מזכיר את היכולת שלה לספר סיפור באופן דרמטי מצד אחד, אבל גם אלגנטי ולא לוחץ מדי. בקרוב האלבום המלא, אני אופטימי.