ירון לונדון שב לכתוב ומדבר על הידידות המפתיעה עם גיספן

חמישי בשבוע שעבר. תוך שעות היה אמור ראש הממשלה, בנימין נתניהו, לעלות על במת הכנסת ולהציג את ממשלתו. ההתכתשויות של  מועמדי הליכוד על תפקידי השרים נמשכו כמעט עד הרגע האחרון – ואיש מהם לא הזכיר אף לא ברמז את תפקיד שר התרבות והספורט.
 

מה אתה אומר על זה? – אני שואל את ירון לונדון, שותפו הנאמן של מוטי קירשנבאום בתוכנית "לונדון וקירשנבאום", בערוץ 10, וקלאסה תרבותית בפני עצמה.
 

"עצם ניפוחה של הממשלה הוא מעשה כל כך מחליא בעיניי, שלא שמתי לב לפגם הזה", הוא משיב. "אינני יודע אם עתידה של התרבות ישראלי תלוי בקיומו של משרד לענייני תרבות. תקציבים לתמיכה בתרבות יכולים לבוא ממקורות אחרים. העובדה שאף שר לא נאבק על תיק התרבות מלמדת על מעמדה של התרבות בישראל, כשהן בגלל גודלו הזעיר והן בגלל אישיותם של שרים שכיהנו בו, משרד התרבות כמעט לא נחשב. זאת לא צרפת שבה סופר כמו אנדרה מאלרו היה שר התרבות".
 

מכל הכובעים שחבש לונדון בימי חלדו, הוא מעולם לא התהדר במצנפת הפזמונאי, הגם שהוא חתום על אי אלה פזמונים מהיפים בזמר העברי. כעת הוא עושה זאת ב"לו הייתי פיראט", המופע שינעל במוצאי חג השבועות את פסטיבל חלב ודבש בעמק יזרעאל. סוללה של משתתפים – איש מהם לא מהמבצעים המקוריים – תתייצב באמפי ויצ"ו, בנהלל, לבצע את שיריו. בהם רן אלירן, ששי קשת, חני דינור, רמה מסינגר, ירמי קפלן, תומר שרון, דרור קרן ועוד.
 

"מאוד הצליחו להפתיע אותי הפעם", טוען מי שכילד נתן ליגאל מוסינזון את ההשראה לדמותו של ירון זהבי בחסמב"ה וכעת ללא התראה מוקדמת הולכים לחגוג לו בעמק יום הולדת 75. "כמובן, זאת לא הייתה יוזמה שלי. אני מחכה לראות מה החליטו לעשות שם; אין לי מושג, או אולי מושג קלוש בלבד. זה נחת עלי בהפתעה".
 

"הייתה תקופה לפני הרבה מאוד שנים שבה כתבתי פזמונים לא מעטים. אחדים מהם הצליחו מאוד, בהם 'אליעזר בן-יהודה', 'ציף ציף מעל הרציף' ו'שיר הטלפון'. אחר כך הפסקתי, או הופסקתי, כשהדרישה לכתיבה שלי התמעטה מאוד. עד היום מדי פעם אני משרבט לעצמי שורות, אבל לא קשור יותר לתעשייה הזאת. האם אני רואה את עצמי גם כפזמונאי? – אני לא יודע. בעבר התפרנסתי מזה קצת ועד היום אני מקבל מאקו"ם מעט תמלוגים על השירים. היה בכך עונג וגם פרנסה".

בשירים שכתב דילג לונדון בין פיוטים בסגנון "ארץ טובה שהדבש בעורקיה/ אך דם בנחליה נוזל" (מתוך השיר "מרדף") לבין שורות קלילות יותר כמו "האוטו עוצר ברחובה השקט,/ עלה שתי קומות והוריד ת'ז'קט" (מתוך השיר "בשש או בשבע"). "השאלה היא למי כותבים", מסביר לונדון את הפער. "אם כתבתי את 'שיר הטלפון' לגשש החיוור ואני מביא ציטוט, כביכול, של אדם המטלפן לחברה שלו במספרת 'סימון', השפה היא בהתאם. אם אתה מזהה רדידות בהורדת ת'ז'קט, תלוי באיזה הקשר נאמרו הדברים".
 

"איך הגעתי? – אם זה מתחרז לא רע עם ...אקזוטי, הרשיתי זאת לעצמי. הרי אני לא טהרן של השפה העברית".

"בטח שאני אוהב את זה. ה'יאללה' היא מהמילים בערבית שנכנסו לשפה העברית. אני לא חושב שעדיף להגיד 'הלאה', או 'כלך לך', כפי שאמרו קדמונינו".

מבחינת לונדון, מקורות ההשפעה שלו כמו ברורים מאליהם: "לצד ההשפעה שהושפעתי מהורי, אבי, השחקן בצלצאל לונדון ואמי, מתיה, שהייתה מורה לעברית, הושפעתי משפתם העשירה ומחרוזיהם המוקפדים של נתן אלתרמן, יעקב אורלנד ואלכסנדר פן, שלושה משוררים שכתבו פזמונים וירטואוזיים לשעשועם ולמחייתם. עכשיו כבר אין כותבים כך: הפזמון השתחרר מחריזה מהודקת, אוצר המילים הוגבל והתקרב ללשון דיבור רדודה, חיתוך הדיבור התנוון והתזמורים העשירים מכסים את קולו של הזמר בשכבות צליל רבות, עד שקשה לקלוט את המילים והתמעטה חשיבותן".
 

לדבריו, לא כתב את פזמוניו ביחד עם מלחיניהם. "בדרך כלל כתבתי תמלילים והמלחינים השתמשו בהם", הוא מספר. "מדי פעם הם ביקשו ממני לשנות איזו מילה, כשזה לא נשמע להם מספיק מוזיקלי. ב'עמיחי', שכתבתי עם סשה ארגוב לסרטו של מיכה שגריר, 'סיירים', סשה, שאז, לפני כמעט 50 שנה, היה מנוסה מאוד ובעל טעם משובח מאוד, ביקש אותי אפילו להחליף את נושא השיר במידת מה והעיר לי הערות מאוד נבונות. 
 

"את מתי כספי לא הכרתי כשכתבתי את אליעזר בן יהודה". צילום: יח"צ
 

"אגב, את מתי כספי בכלל לא הכרתי כשכתבנו את 'אליעזר בן-יהודה'. השיר חובר לתוכנית הרדיו 'דו רה ומי עוד'. דליה גוטמן, מפיקת התוכנית, שלה מסרתי את השיר, הטילה את כתיבת הלחן על בחור שאך זה השתחרר מהצבא. זה היה מתי כספי. התמזל מזלי, כי רק גאון כמותו מסוגל היה להעניק פרשנות כה יפה לפזמון הקשה הזה, שבו כללתי עשרות מילים שהמציא בן-יהודה ובהן יוזמה, מגהץ, פצצה, ריהוט, כרובית וגלידה".

אם תשאלו איך פזמונאי נולד? – את זאת הייטיב לונדון לשחזר בהקדמה לאוסף משיריו שיצא ב-2005: "את ההתחלה אני זוכר היטב. ישבתי ב'כסית' ואכלתי מרק גולאש שמימנה לי חברתי, שחקנית שכשרונה הדרמטי היחיד היה אורכן המופלג של רגליה החטובות. הגולאש השמנוני של חצקל היה מנת האוכל היומית שלי, מפני שבגלל פחזות-נעורים פוטרתי מעבודתי כקריין בקול ישראל והובטלתי".

"אז סופר לי כי האמרגן אברהם דשא (פשנל) מקים שלישיית זמר ומלקט חומרים להופעתה הראשונה. מיהרתי לחדרה של חברתי, חדר כביסה על גגו של בית סמוך, ליטשתי את הפזמון היחיד שזמזם בראשי ומסרתי אותו למנהלת הלהקה, אף היא סועדת קבועה במסעדת האמנים. הודות ללחן שכתבה הצעירונת אלונה טוראל ולקולותיהם הנפלאים של חברי שלישיית גשר הירקון, נחנכה הקריירה הפזמונאית שלי בלהיט הצנוע 'בשום מקום'".
 

לדבריו, פשנל הציע לו שכר חודשי קבוע תמורת כל יבול פזמוניו בחמש השנים הבאות, "הצעה מפתה לאיש צעיר נטול מקצוע וחסר מטרת-חיים". אבל לונדון דחה את ההצעה, כי "פשה דיבר איתי כנוטה חסד והבהיל אותי בגינוניו האימפריאליים". הוא הציע לכתוב לו בקמעונאות וכך נולדו שיריו לשלישיית הגשש החיוור, בהם "שיר הטלפון", למעשה גרסה עברית ללהיט איטלקי ו"כולם חכמים כולם", מהפזמונים שכתב עם יאיר רוזנבלום המנוח.

אם מזכירים את "כולם חכמים כולם", מי זאת חבצלת סרנגר מרחוב העוגן 6?

"אין לי מושג. זאת הייתה תרומתו לשיר של נסים אלוני, מחזאי ובמאי התוכנית".

רצית להיות פיראט?

"לא, אבל בכתיבה הושפעתי מספרים שקראתי בילדותי, כמו 'הרוזן ממונטה כריסטו', 'אוצרות המלך שלמה' ו'המרד על הבאונטי'".

"אני בעצמי לא מבין איך בגילי הצעיר דאז כתבתי על החיים הבורגניים והעייפים של אנשים בני 40. כנראה, נולדתי זקן..."

"כיום, אני לא אוהב את השיר, שנכתב ל'המלחמה לאחר המלחמה', סרט תיעודי של מיכה שגריר. לא נוח לי שמהשיר הזה נודפת צחנת מיתוסי דם ואדמה. בגרסה הצרפתית של השיר, כשנחצ'ה (היימן), בתקופת שהייתו באירופה, מסר את הלחן של השיר לזמרת יפהפייה ששמה מארי לה פורה, הוא הפך ל...צרור סיגליות. אני מקבל קצת תמלוגים על זה, למרות שאין שם אף מילה שלי. הוא הפך לשיר-אהבה ענוג כזה, בלי שום קשר למלחמה ולרדיפות שנרדף העם היהודי. הגרסה הזאת יותר אהובה עלי, אבל אין לי שום חלק בה".

"סגנון הכתיבה של הזמר המושר, הזמר העממי, הפופ, השתנה מאוד. מבצעים טובים התחילו לכתוב לעצמם תוך כדי המעבר משירת היחדיו לשירת היחיד, כאשר יוצרים התחילו לבטא את רגשותיהם ואת עצמם, תוך כדי התנערות מהכותבים עד אז. גם פזמונאים יותר טובים והרבה יותר פוריים ממני, כמו יורם טהרלב, דן אלמגור ויוסי גמזו, הפסיקו כמעט לגמרי לכתוב פזמונים. בנוסף לכך השפה מאוד השתנתה ומרוב 'טרקים' כמעט לא שומעים את המילים ששר הזמר והן איבדו מחשיבותן.
 

"הפופ זה בדרך כלל טקסטים ירודים", קובע לונדון. "כאן השירים מבוססים על מספר מוגבל מאוד של מילים ועל מנעד מאוד מצומצם של רגשות. זה בדרך כלל ...דבי-דובי, אמנות די רדודה, לא אמנות גבוהה".

"לפחות אני שייך לצד היותר גבוה של הרדידות".

בגיחות נדירות חזרה לפזמונאות הוכחת שלא נס לחך.

"אני לא בטוח. אני אדם לא רומנטי. זה מתבטא גם בכתיבה שלי. תמיד היא אירונית משהו וסיפורית בעוד שרוב הזמר הפופי המושר הוא רומנטי מאוד או סנטימנטלי, הייתי אומר ואני איש מאוד לא סנטימנטלי. זה מפריע לי לכתוב פזמונאות מהסוג הזה. אני כמעט לא יכול לכתוב את המילה 'אהבה' בשירים. ולמי לכתוב, כשהשוק העיקרי של הפזמונים הוא של ילדות בנות 12? זה מה שאמר לי חברי, יוסי גיספן".

"פגשתי אותו לראשונה כמרואין בסרט שעשיתי על השפה העברית. האיש הזה נגע לליבי, הוא ומשפחתו. התארחתי אצלו בבית והוא נורא מצא חן בעיניי. יש בו תום נפלא ותוכו כברו. אני מאוד אוהב אותו, למרות שיש לנו טעם שונה ואני לא צרכן של פזמוניו".

"מי אמר לך שאעלה לבמה? אני בכלל לא מתכוון לעלות על הבמה".