במשך מספר ימים הטענות נגד מנהל סניף ההגירה והאוכלוסין בתל אביב, אריאל רוניס, הלכו וצברו תאוצה. זה לא קשה. קוראים כמה שורות בפייסבוק, קולטים שמדובר ב״גזענות״, כותבים משהו שמוציא אתכם טוב ועושים share. בתוך זמן קצר הסיפור מתפשט. אבל אז הוא התאבד.



במשך מספר ימים הטענות נגד האישה שחומת העור, שלכאורה הוציאה את דיבתו של אותו מנהל סניף, הלכו וצברו תאוצה. גם זה לא היה קשה. האיש הרי טרף את נפשו בכפו וקישר זאת לטענות שלה. מכאן, שהיא אשמה. אז שוב כותבים משהו שמוציא אתכם טוב, עושים share וסיפור הנגד מתפשט.



אבל אז אנשים מגיעים למסקנה שלא סביר שאדם יתאבד רק בגלל סטטוס ויראלי. וכך, במשך מספר ימים, הטענות נגד הטענות שהופנו כלפי המתלוננת הולכות וצוברות תאוצה. עכשיו זה כבר ממש קל, הרי כולם בעניין. הגיע הזמן לכתוב משהו שיוציא אתכם טוב - אבל מאוזנים, כן? לא כמו כל המתלהמים - לעשות share ולתת לעניין להתפשט.



המהדרין, בייחוד אנשי שמאל רגישים במיוחד, פותחים תת־ויכוח וקושרים בין מה שקרה למנהל הסניף לבין עברו כאיש שב"כ. מה שמעורר תגובת נגד מיידית של גדודי גולשים, המגינים עליו ומפארים את עברו בשירות המדינה. ואתא חוטרא, והיכה לכלבא, דנשך לשונרא דאכלא לגדיא וגו'.



מה שבאמת חשוב ומדאיג בכל סיפור חד גדיא הזה הוא לא עובדות המקרה הספציפיות, אלא הנטייה העדרית שלנו, שהתגלתה כאן בכל כיעורה. זה אפילו לא עניין השיימינג, שדובר בו כל כך. כי גם אלה שנכנסו בו, ביצעו שיימינג משל עצמם. לא. זו התכונה שלנו להיגרר בקלות אחרי אמירה מסוימת, בדרך כלל מתלהמת, מבלי להתעמק בעובדות או להתחשב בניואנסים.



בימים האלה מאוד פופולרי לתלות את האשם בפייסבוק (הנה עוד טרנד עדרי שנוצר בעקבות האירוע. אלפי גולשים המצהירים "אני לא עושה יותר share לשום דבר״. ואז מישהו עושה לאמירה שלהם share). ובאמת, פייסבוק היא כר מצוין להתפשטות תגובות עדריות. היא יעילה, פופולרית, מהירה ומספקת בדיוק את מה שצרכן הידע המוצף והתשוש של 2015 זקוק לו - משפטים קצרים, מלווים בתמונות גדולות שמדברים כמעט רק בכותרות. כי למי יש כוח להתעמק. תנו לי כבר מראש את גזר הדין, רצוי שייכתב בידי אייקון פייסבוק מקובל, ושיירשמו לו אלפי לייקים תוך דקות ספורות, כדי שארגיש שאני חלק מהזרם הנכון. כן, זה בטוח. פייסבוק, כמו גם אחיותיה השובבות דוגמת וואטסאפ, תרמו רבות לתרבות הבואו, עדרים.



אבל, וזה אבל קריטי - הם רק הפלטפורמה. את גועל הנפש הבאנו מהבית. ממעמקי הנפש האנושית. שילוב עגום של הרצון להיות חלק ממשהו, להיתפס כאדם צודק/ הגון, וחוסר העניין המוחלט בקריאת המציאות המורכבת, רבת הצבעים. פייסבוק, במובן הזה, היא יותר מראה מאשר גורם מסייע. ומבט במראה מגלה שציד המכשפות של ימי הביניים לא השתנה באופן מהותי.



מה עוד אפשר ללמוד מהתבוננות באותה מראה? שהחלוקה בין ״אינטלקטואלים״ ו״נבערים״, ״בעלי רגישות חברתית״ ו״קפיטליסטים״, ״שמאלנים״ ו״ימנים״ לא ממש משמעותית כשהיא עומדת למבחן העדריות. ברור, יש הבדלים בסגנון הכתיבה ובישירות הדיבור, אבל בשורה התחתונה - כולנו מועדים לנפילה.



הפיד הפרטי שלי בפייסבוק מורכב בעיקר מאנשים שהצביעו למפלגות שמאל־מרכז, עם אחוז גבוה של יוצרים, מוזיקאים, עיתונאים ואנשי רוח. כן, כמוני. צורת ההתבטאות של רבים מהם בתקופת הבחירות הייתה עדרית, קיצונית ומתלהמת. לא צריך להשתמש במילים גסות, רצוי בערבית, או להלביש את הפוליטיקאי השנוא עליך במדי אס־אס, כדי להיות חלק מעדר. והעובדה שאתה אקדמאי מוערך, לא מתירה לך להשתלח בזלזול בשרת התרבות החדשה ולתאר אותה כפרחה חסרת השכלה, גם אם הרזומה שלה אומר אחרת לגמרי. ועתה, אין לי אלא לצפות לגל חדש של משתלחים שיסבירו מדוע אני צבוע ומגלגל עיניים. תיזהרו. אני כבר עושה share למתקפת הנגד.



על הסכין



1. ״Golden boy״, השיר המוצלח שייצג אותנו באירוויזיון, הוא עוד שלב באבולוציה המרגשת של המוזיקה המזרחית בישראל. שיר באנגלית, עם מקצב ולוק פופיים לגמרי, שהפזמון שלו מענטז כאחרון הג׳קי מקייטנים. זה עובר טבעי ומגניב, בעיקר כי יוצר השיר, דורון מדלי לגמרי מודע לעצמו ולתוצר שלו. אין פה גרם של רצינות יתר, ובאותה מידה, של רגשי נחיתות. כן ירבו.



2. בלי קשר, ולמרות ההתרגשות היחסית שפקדה את המדינה לנוכח ההעפלה לגמר, האירוויזיון הוא עדיין תחרות משמימה, ארוכה בלי פרופורציה ודלילה בשירים טובים באמת. פעם זו עוד הייתה חוויה של הצצה לתרבות מקומית שהביאה כל מדינה. היום, הגלובליזציה הפכה את הכל לבלדה אחת גדולה ובלתי נגמרת, שבה אין חשיבות אמיתית למדינת המוצא.



3. ההיפ הופ הישראלי עושה קולות של חזרה לעניינים, עם שמות חדשים ומוכשרים כמו טונה ונצ׳י נץ'. חלק מחסידי הז׳אנר לא יאהבו את ההקבלה, אבל כל זה בא יחד עם הקאמבק המאוד מרשים של סאבלימינל. קודם זה היה הסינגל ״חלום של כל גבר״, ועכשיו הקליפ המעולה ל״נס״, עם הופעות אורח תותחיות של מאור אדרי ואתי ביטון (גם כשחקנים). האיש יודע את העבודה.