מאמא מיה: אופרת רוק אוריינטלית עדכנית בפסטיבל ישראל

הבמה הקטנה ב״צוללת הצהובה״ - שם נערכה ״טעימה סולידית״ מתוך ״הילולת האם״ - יצירה שתעלה השנה בפסטיבל ישראל - הוחשכה. בזו אחר זו עלו דמויות, שבהתחלה אי אפשר היה לשייך לשום ז׳אנר מוכר. המשוררת חביבה ״הילולה לאם" פדיה, יוצרת ה״הילולה״, עלתה אחרונה, התמקמה על כיסא מוגבה ליד מיקרופון, וזה התחיל.

תוך שניות אפשר היה להרגיש חשמל באוויר. למרות ההרכב החסר (רק נגן הגיטרה), היה משהו דרמטי מאוד שנגע בקהל, שנראה בהלם טוטאלי.

על הבמה המקוננת יהודית אנושי, לבושה שחור וזהב, עדוייה תכשיטים רבים, הזמרת דיקלה דורי בהופעה דרמטית עוצרת נשימה, שי צברי, חמוש בנוכחות מבטיחה ובקול גדול ומרעיד, וחביבה פדיה: משוררת, יוצרת, חלוצת הפיוט, אישה חוצת גבולות וסגנונות.

״הילולה לאם״, שתעלה בפסטיבל ישראל, הפואמה החדשה שכתבה פדיה, מעירה אזור רדום בתחום המוזיקה היהודית הקלאסית - הרקוויאם, תפילת האשכבה בטקסי הקבורה בדת הנוצרית. את הפואמה הלחין המוזיקאי פרץ אליהו, בנו מארק אליהו עיבד, ושלג בן שטרית ביימה. התוצאה: אופרת רוק אוריינטלית עדכנית ביותר, שהיא מעין הכלאה אמנותית מהפנטת בין הקינה במסורת היהודית למיסה הנוצרית.

מילותיה של פדיה סוחפות לעומק חוויית הפרידה המטלטלת שלה מאמה שמחה לפני כשלוש שנים. פרידה שראשיתה חלום, ואחריתה ״הילולה של שיבת גוף האור למקורו״. הילולה שמהדהדת ומגשרת בין מסורות תרבותיות שונות - מהרקוויאם הנוצרי לתפילת יתגדל היהודית, דרך המעברים מסצנת האבל למצב ההתעלות - מכאן ההילולה - כחלק מתהליך האבלות במסורת היהודית.

המוזיקה שכתב אליהו פורשת מנעד רחב של עולמות מוזיקליים, המתכתבים עם כתבים עתיקים מהמסורת היהודית (״אל מלא רחמים״, ״נתנה תוקף״, ״לכה דודי״ ו״תפילת הקדיש״); יצירות ישראליות בנות זמננו (״עץ הרימון״, ״נומי נומי״, ״על הדרך עץ עמד״); הרקוויאם הנוצרי - מוצרט, ורדי, בהרמס ובר טן; תפילת המקוננות העתיקה, רמבטיקו, מקאמים טורקיים ופרסיים ורוק. כל העושר התרבותי והמוזיקלי הזה מתלכד לכדי חוויה בלתי צפויה של יצירה ישראלית מקורית, שבהחלט מעוררת באזז כבד באוויר.

עוד משתתפים ב״הילולה לאם״: יעל דקלבאום, ברי סחרוף, משה ינקובסקי -כלי הקשה, אסף תלמודי - קלידים וסמפולים, עידן ערמוני - גיטרה. ייעוץ אמנותי: איציק בדש.

"הילולה לאם". צילום: יח"צ
 

״תהליך הכתיבה ארך כמעט שלוש שנים״, מספרת פדיה מביתה בבאר שבע. ״תחושות הכאב והאבל על מות אמי היו שם כל הזמן, אבל היה נחוץ מרחק של זמן. החיפוש אחרי צורת ביטוי האבל היה הקו המוליך, והיצירה פרצה החוצה, כשהתבהר לי שהדבר שאני עומדת לכתוב הוא תפילת אשכבה, אבל בו בזמן גם שיר של חיים״.

השלב השני היה חיפוש מלחין ליצירה. ״חיפשתי מישהו שיש לו אוזן למוזיקה קלאסית מערבית, אבל מכיר גם את שירת הנשים והמוזיקה העממית והיהודית. מישהו שיושב על המקאם הערבי והפרסי. כל אלו הובילו אותי לפרץ אליהו, שכבר הלחין ברגישות ובחוכמה רבה שירים שלי בעבר״.

על תהליך העבודה על היצירה, שפדיה לקחה בו חלק פעיל מאוד, היא מספרת. ״היה מאוד משמעותי מבחינתי לעבוד עם פרץ, כי הוא מתעמק בערוץ המדיטטיבי של המילים. ישבנו יחד שעות רבות והייתי שותפה אופרטיבית לקונספט של היצירה. יש בה אופרה, וגם מן היהדות, מהמזרח ומהמערב. ויש כאן תהליך נוסף, של התכתבות עם הרקוויאם הנוצרי, ומבניות עמוקה. זה לא שהלכתי בעיניים עצומות, זה היה יותר עבודה משותפת ומפרה. יש כאן גם שירת מקוננות, גם קטע הקריעה, שהוא כל כך יהודי, ובסופו גם ההילולה. היצירה מחולקת ל־11 קטעים, שזה החלק התמטי שיש גם ברקוויאם, בנוסף ליתר המרכיבים״.

על העבודה עם אליהו יש לה רק מילים טובות, ובכל פעם שהשמיע לה סקיצות של קטעים, התרשמה מהבחירה שלו במקאמים המתאימים לרוח היצירה. ״הוא בחר במקאם שור, שמבטא התעלות הנפש, ויש גם חלק מוחצן יותר, הייתי אומרת הירואי, לא רק מדיטטיבי, כי מוות זה לא משהו מקומי. כשאדם מת, זה אירוע בעולם, לכן היה חשוב בעיני להכניס גם צליל שונה. כאן חשובה תרומתו של אסף תלמודי, שבא מעולם הרוק, הקצבי. יש במופע הרבה קצב ורעש, כי יש רעש כשאדם יוצא מהעולם״.

״הבנתי שהאוזן שלהם רגישה לזה, ויש להם עניין ביצירות שנוגעות במהות. הרגשתי מצדם המון כבוד והתלהבות, הבנתי שהיצירה מעוררת סערת נפש וזה יעשה את שלו״.

פדיה אינה שובתת לרגע. בצד העיסוק האקדמי התובעני, הוציאה לאחרונה לאור את ״חותמות״, ספר סיפורים קצרים, הכתוב בסגנון ריאליסטי-אגדי, המהדהד את ספר הזוהר ורבי נחמן. היא גם הקימה תנועת שלום רוחנית בדרום עם פרוץ אירועי צוק איתן, וכעת עסוקה במחשבה על יצירה חדשה שתשאב את השראתה מ״שבעת הקבצנים״ של רבי נחמן מברסלב.

"הילולה לאם". 10.6. רביעי. 21:00. הנרי קראון, תיאטרון ירושלים. משך המופע: 75 דקות ללא הפסקה.