כששלמה וזאנה, מחזאי, קולנוען, יזם קהילתי ואקטיביסט, מתבקש לבחור את הסצנה החביבה עליו מ"לשון בצבעים - הלבן שבספר", שיעלה במסגרת פרויקט נקודת מפגש בפסטיבל ישראל, הוא צריך בדיוק רגע. ״מה בתוך הים נותן סימן לדגים/ מה פה בעולם נותן סימן לאנשים/ קר בחוץ/ קר בפנים״, הוא מצטט מהמופע שייערך עם להקת ״כל עצמותי״, סטודיו ניסן נתיב, קבוצת קטמונה והמוזיקאים דוד פרץ, ניב הרמתי ונועה מלמד.
את גל ״האבנים הצבעוניות״ בדרך דב יוסף בירושלים קשה לפספס. הוא נמצא בנקודה המחברת בין שכונת הקטמונים לבין הכפר בית צפאפא וכביש פת־גילה. עד אפריל 1986 הייתה זו ערימת סלעים, פסולת שהותיר אחריו קבלן הביצוע שסלל את הכביש לשכונת גילה, והרשות המקומית נמנעה מלממש את סמכותה ולחייב אותו לפנותה. וזאנה, עם תושבי השכונה, יצרו מיצג שכונתי וצבעו את האבנים בשלל צבעים.
״האבנים הצבעוניות היו אירוע שכמעט נולד מעצמו, וללידתו היו שני פנים: הוא גם היה תוצאה של מועקה קיומית כללית, וגם תגובה לשאלות שהן בעניין החברתי והזהותי. שני הדברים נקשרו. השאלה הזו, שנמצאת בשיר הזה, מגיעה מחסר שנאלצתי להתמודד איתו באותה עת, בשנת 1985, בעקבות מותה של אמי חנה שהביא אותי להגיב באופן שהגבתי״, הוא מסביר.
בימים אלו עובד וזאנה על דוקטורט בלימודי פרשנות ותרבות באוניברסיטת בר־אילן. ״האדם הוא יצור מפרש. הוא יוצא מהבית ועושה ים של פרשנות כדי שתהיה לו אוריינטציה במרחב. כאשר המציאות אוטומטית ודומה לאתמול, הוא לא נדרש לפרשנות. כשיש סימן שאלה, הפרשנות מתבקשת. כמובן שאם אני רוצה להרחיב את העניין הזה, המשטר מעוניין לייצר מראית עין של טבע, שהמציאות טבעית. שאין פה יד נעלמה שמייצרת את המציאות ומחוללת חלוקה מעמדית. ליצור מראית עין שזהו טבע, במטרה לבטל את האפשרות שאדם יהפוך לפרשן, כי אם הוא יהפוך לפרשן, אולי יבין דברים שהמשטר מעדיף להסתיר״.
זה מוביל לשאלה מהי פריפריה ומה תפקידה.
״ההתפתחויות האורגניות של הערים ברחבי העולם היו כאלה שהמרכז למעשה הוא הלב של הכפרים שנמצאים סביבו מבחינה תרבותית, כלכלית ומסחרית. באופן היפותטי, קריית שמונה, למשל, הייתה אמורה להיות המרכז של היישובים הכפריים סביבה - כפר גלעדי, כפר בלום וכר, אלא שנוצר מצב מעוות. כל המרכזים הכלכליים, התרבותיים, החקלאיים, נמצאים בפריפריה, והמרכז מרוקן. זו פירמידה הפוכה. זאת אומרת שמדינת ישראל השקיעה בכפר בלום. נשאלת השאלה: מהן הערים המדומות האלה? לכך יש שתי תשובות: כוח אדם זמין וקרוב. היום אנחנו יודעים שהתפקידים המרכזיים בעבר בשלטון ובצבא היו מאוכלסים על ידי הכפריים, ולא על ידי אנשי הערים, ולכן המרכז סיפק להם את כל הצרכים האקסקלוסיביים, בעוד תושבי הערים היו אמורים למלא פונקציה מדינית של פיזור אוכלוסין, כלומר השתלטות על השטח. אבל גם פה זה נעשה באופן מוגבל ומפוקח״.
"הסלעים משמיעים קולות". האבנים הצבעוניות. צילום: יח"צ
המחדל הבא
זהו בדיוק ״הלבן שבספר״, שמגיע למופע בפסטיבל ישראל. הסלעים מאפשרים להשמיע את הקולות. ״הפסולת שמתחמת מקום מסוים באופן שלילי הרי הזמינה את המחדל הבא, ואת זה שיבוא אחריו וכך זה יכול להמשיך, אלא אם תעשה מהלך שאומר: אני רואה את זה. מה שאני מספר לך עכשיו זה לא דברים שתמצאי בספרים. ההיסטוריה מספרת על המנצחים, שהם אנשים שלא הזיזו בלטה, כמו שכתב ברטולד ברכט: 'מי בנה את תבאי על שבעת שעריה... אלכסנדר הצעיר כבש את הודו/ הוא לבדו?'. היעדר אינפורמציה בתוך טקסט מייצג אג'נדה, ולכן הלבן הוא לא דבר תמים. הוא לבן שמייצג תוכן. ניקח את הסלעים. 'היה זה שטח הפקר בשבילו, לא חשב לפנות את הפסולת/ זה שסלל את הכביש לגילה/ עם חוזה מרושל לתפארת', אנחנו אומרים במופע. הקבלן קיבל עבודה מהרשות המקומית, ואנחנו שואלים: למה לא סיימת ופינית את הפסולת? מדוע הרשות המקומית לא פעלה ברגולציה המתבקשת? התשובה: כי זו פריפריה מוחלשת. הרי מי ישים לב לזה?״.
אם כך, צריך לדכי על המרכז ועל הכמיהה אליו.
״הכמיהה למרכז היא דבר טבעי שמאפיין אנשים חזקים, שמזהים בתוך המערכת של השיח במרחב הציבורי היכן ממוקם המרכז, ומשתוקקים להשתייך אליו. אלא שהמרכז הישראלי מאופיין באוריינטציה תרבותית מסוימת על ידי קבוצה הגמונית מסוימת, ולכן תנאי הכניסה לתוכו, לפחות באותן שנים שדיברנו עליהן, בעבור אנשים מהפריפריה התרבותית והגיאוגרפית, מאלצים אותו להיפרד ממאפיינים מסוימים בזהות שלהם. מחיר הפרידה עבור רבים הוא מחיר כבד. בהמשך חייהם כולם צריכים לחפש את האובדן שהם ביצעו במהלך הדרך״.
שיר ערש ברברי
וזאנה מכיר את זה מקרוב. כנער, היה שותף בתיאטרון החברתי בקטמונים, השכונה שבה גדל אחרי שהוריו עברו לדיור ציבורי מהמעברה בתלפיות. אחר כך הגיע המאבק על הדיור הציבורי והקרקעות ותפקיד דובר הקשת הדמוקרטית המזרחית.
״עד גיל 15 הייתי יציר הסוציאליזציה החברתית בישראל, קרי, דיברתי את השיח ההגמוני. זה היה פחות או יותר בסמוך להתפרצות הפנתרים השחורים. אחר כך נחשפתי למודעות חדשה לגבי הפנים החברתיות, לחלוקה המעמדית והאתנית, והגעתי לכלל הכרה, אבל זה עדיין לא בלם את התשוקה שלי למרכז. כל זמן שאמי הייתה בחיים, נושא המזרחיות היה משויך לה. אני הייתי ישראלי שחשוף לתרבות מערבית, כך שאם גוננתי על המזרחיות, זה היה כדי לגונן על הורי. בעקבות מותה, כאשר תהיתי מה נשאר ממנה, חוץ מהמקום שיש לבקר בו בימי זיכרון, זה עורר מגוון שאלות. גיליתי שהדרך לתקשר ולהמשיך לדבר עם אמא שלך - והדבר הכי מובהק שהיא נמצאת בו - הוא בתוך עצמך. אם היא בתוך עצמך, אפריקה היא לא בחוץ, אפריקה זה אתה. אתה מבין שאתה לא יכול להעביר אחריות. עכשיו, כשאתם מדברים על מזרחיות, אתם מדברים עלי. זה צרוב בגופי. בין שאני רוצה או לא רוצה. אם אני מגיב באופן אוטומטי לשיר ערש ברברי, אני מגיב לעקבות של אמא שלי, כפי שהם צרובים בהווייתי. ברגע שאתה מבין את זה, אתה מבין שהטוטאליות של העימות הזה היא אבסולוטית. לא דיון אקדמי, אלא דיון על המהויות של מה שאתה ממש. אתה מבין עוד עניין שכרוך בזה - שהסיפור שלך הוא לא פרטי. יש לו תוקף גם לקבוצה גדולה של אנשים, שמין הסתם חווים חוויה דומה לאורך חייהם, ואז אתה מאפשר את זה בעבור עצמך״.
"לשון בצבעים - הלבן בספר", 10.6, רביעי, 20:30, דרך דב יוסף, ירושלים