ששמעתי על נאום הבהמות של עודד קוטלר, מרטתי את השיער שעוד נשאר לי. למה? למה דווקא עכשיו, כשאנחנו נתונים בעיצומה של מלחמת תרבות אמיתית ועקרונית, מגיע בכל פעם הגרבוז התורן, ומספק נשק קל למתקיפי חופש הביטוי? התשובה היא פשוטה, ועצובה. זה לא מקרי. כישרון אמנותי וקריירה מפוארת הם לא ערובה לנאורות, אולי אפילו להפך. יכול להיות שכשאתה נמצא כל כך הרבה שנים במרומי האליטה התרבותית, ורגיל להיות בצד ״הנכון״, אתה מאבד את הרגישות כלפי מי שלא חושב כמוך.
זה טראגי במיוחד במקרה של קוטלר. איש רב זכויות, גם בפן החברתי. מורה נערץ, שמלמד שחקנים צעירים בחינם, רק מתוך אהבה למקצוע. שהקים תיאטראות בפריפריה. שדלוק על פרינג' וסולד מהתיאטרון הרפרטוארי המנופח. אבל כשהוא אומר דברים כאלה - שנכתבו מראש ולא נאמרו ברתחה - אתה מבין עד כמה ההתנשאות, הזלזול והניתוק עוד טבועים בדור הזה של אנשי התרבות.
אותם אנשים שגרמו לכך שאחייניתו של משה תמם ז״ל ירדה מהבמה בדמעות, אחרי שניסתה להסביר מדוע מתן תקציב למחזה של המחבל, שרצח את דודה, הוא לא הגנה על חופש הביטוי אלא אבסורד מוחלט. אותם אנשים שלא מוכנים להופיע בפני ישראלים המתגוררים ביהודה ושומרון, אבל מופיעים בכיף ברמת הגולן (הכבושה), בפני קהל של קיבוצניקים. אותם אנשים שמאז הבחירות מתנהגים בהיסטריה מוחלטת, ולכן הם נראים הרבה יותר כמו חונטה ותיקה, החרדה מכך שנכסיה יילקחו ממנה, מאשר אנשי רוח שקולים ואינטליגנטיים, המנהלים ויכוח עקרוני.
ואפרופו אינטליגנציה. גם כאן, מסתבר, הכישרון הוא לא ערובה. מה, אתם באמת לא מבינים שההתנהלות ששמעתי על נאום הבהמות של עודד קוטלר,
מרטתי את השיער שעוד נשאר לי. למה? למה דווקא עכשיו, כשאנחנו נתונים בעיצומה של מלחמת תרבות אמיתית ועקרונית, מגיע בכל פעם הגרבוז התורן, ומספק נשק קל למתקיפי חופש הביטוי? התשובה היא פשוטה, ועצובה. זה לא מקרי. כישרון אמנותי וקריירה מפוארת הם לא ערובה לנאורות, אולי אפילו להפך. יכול להיות שכשאתה נמצא כל כך הרבה שנים במרומי האליטה התרבותית, ורגיל להיות בצד ״הנכון״, אתה מאבד את הרגישות כלפי מי שלא חושב כמוך.
זה טראגי במיוחד במקרה של קוטלר. איש רב זכויות, גם בפן החברתי. מורה נערץ, שמלמד שחקנים צעירים בחינם, רק מתוך אהבה למקצוע. שהקים תיאטראות בפריפריה. שדלוק על פרינג' וסולד מהתיאטרון הרפרטוארי המנופח. אבל כשהוא אומר דברים כאלה - שנכתבו מראש ולא נאמרו ברתחה - אתה מבין עד כמה ההתנשאות, הזלזול והניתוק עוד טבועים בדור הזה של אנשי התרבות.
אותם אנשים שגרמו לכך שאחייניתו של משה תמם ז״ל ירדה מהבמה בדמעות, אחרי שניסתה להסביר מדוע מתן תקציב למחזה של המחבל, שרצח את דודה, הוא לא הגנה על חופש הביטוי אלא אבסורד מוחלט. אותם אנשים שלא מוכנים להופיע בפני ישראלים המתגוררים ביהודה ושומרון, אבל מופיעים בכיף ברמת הגולן (הכבושה), בפני קהל של קיבוצניקים. אותם אנשים שמאז הבחירות מתנהגים בהיסטריה מוחלטת, ולכן הם נראים הרבה יותר כמו חונטה ותיקה, החרדה מכך שנכסיה יילקחו ממנה, מאשר אנשי רוח שקולים ואינטליגנטיים, המנהלים ויכוח עקרוני.
ואפרופו אינטליגנציה. גם כאן, מסתבר, הכישרון הוא לא ערובה. מה, אתם באמת לא מבינים שההתנהלות שלכם היא המתנה היפה ביותר שמירי רגב יכולה לקבל? שאתם רק הולכים ומחזקים אותה בקרב ציבור התומכים שלה כלוחמת תרבות עממית ואמיצה? במקום להגיד לה - בתקיפות, אך בנימוס וברוגע - שהתרבות היא לא של אמא שלה, וגם לא של חברי מרכז הליכוד, אלא של כולנו, ״אנשי התרבות״ שלנו נופלים שוב בפח של הדוברת המיומנת. זה כמעט מביך להסתכל על זה מהצד. ויש כאן עניין נוסף. עד לשלב הזה, רגב רק דיברה ושחררה הצהרות קיצוניות ופרובוקטיביות. זה מקומם, לפעמים אפילו מוציא מהדעת, אבל אלה רק מילים. שר נמדד, בסופו של דבר, במעשים. קחו כדוגמה את שרת התרבות היוצאת שלנו. גם לימור לבנת שחררה הצהרות לוחמניות מכיוון ימין, וספגה אש צולבת מכיוון השמאל. אבל במבחן המעשה היא הייתה שרת תרבות טובה מאוד, שהגדילה את תקציב הקולנוע, ביצעה רפורמה בשוק הספרים ועוד. אז אולי במקום להתנפל על רגב מיד, חכו לרגע הנכסף שבו היא גם תעשה, ולא רק תברבר?
שלא לדבר על העניין העקרוני באמת. כשרגב אמרה לנציגי האמנים ״אנחנו קיבלנו 30 מנדטים, ואתם רק 20״, כולם התקוממו מיד על המילה ״אתם״. אנחנו אנשי תרבות, הם מיהרו לומר, לא פוליטיקאים. הבעיה היא שרגב - בדרכה הבוטה ולעתים משולחת הרסן - לא לגמרי טועה. רובם המוחלט של אנשי ועסקני התרבות מדברים באותה שפה, מחזיקים באותה השקפה ומצביעים לאותה מפלגה. הזיהוי בין שמאל לאמנות הוא לא המצאה ישראלית, אבל אצלנו פועל במרץ אפקט העדר. וגם ההפחדה. אני מכיר, למשל, לא מעט שחקני תיאטרון, שבשיחות פרטיות מגנים את רעיון התקצוב של הצגה שנכתבה בידי מחבל. אבל הם לא יעזו לבטא את הדעה הזו בפומבי, כדי לא להרגיז דמויות בכירות בעולם התיאטרון, שעשויות להשפיע על עתידם.
ולכן כשמירי רגב אומרת: אנחנו ניצחנו, אתם הפסדתם, היא מתכוונת בעצם להשקפת העולם הליברלית, החילונית, המיישרת קו עם העולם המערבי, שבעבר הייתה כאן שלטת, ועכשיו נמצאת בעמדת מיעוט. באופן אישי זה קורע לי את הלב. אבל היי, זאת הדמוקרטיה. ומה עושים כשהרוב נגדך? מגדירים אותו כ״בהמות״.
כל זה לא אומר, חלילה, שצריך לוותר, ושלא צריך להילחם למען חופש הביטוי. אבל חופש ביטוי לא מכשיר התנשאות וניתוק. וגם לא טיפשות.
על הסכין
״הצוות״ (הוט 3) היא סדרת מתח מצוינת, שחלק גדול מהקסם שלה נובע מהחיבור בין מדינות אירופיות, גם בהפקה וגם בעלילה. שלושה בלשים - דני, בלגית וגרמנייה - חוברים יחד כדי לחקור פרשיות רצח המתנקזות לפתחו של סוחר נשים ליטאי אכזרי. הבונוס הוא מסע מצולם בין נופים מרהיבים, תרבויות שונות ובליל שפות, שנותן תחושה של קפיצה קטנה לחו״ל.
הצצתי בפרק הפתיחה של ״אקס פקטור״. הכל נראה כל כך משתדל, כל כך מתאמץ, כל כך מאולץ. מגילויי ההתלהבות מחוסרי הפרופורציה של השופטים, דרך הניסיון של שירי מימון להשתיל ביטויי סלנג חדשים ועד לתעלולי העריכה המנסים לשמור על מתח. זה כמו לצפות ברגעי הגסיסה של האימפריה הרומית. מבחוץ הכל עדיין נוצץ, אבל מבפנים הז׳אנר מיצה את עצמו כבר מזמן.
״הבחורה על הרכבת״, מאת פולה הוקינס (כתר), הוא רומן מתח מצליח, שתורגם עתה לעברית. הספר הוא מעין רשומון, שבו שלוש נשים שונות מגוללות את אותו סיפור פשע. הדמות המרכזית, רייצ׳ל, היא אלכוהוליסטית שאיבדה הכל. כבוד, עבודה, כסף, ובייחוד את בעלה. השרטוט הנוגע ללב שלה הוא עיקר כוחו של הספר, שכתוב היטב ומותח עד לרגע האחרון.