עזוב אותי, באמא'שך: למה להכביר מילים? נעבור לכותרת הבאה

 כל עיתונאי יאמר לכם - במבט נוגה ומלא תסכול - שאנשים קוראים רק כותרות. אתה יכול ליצור כתבת מופת של 3,000 מילה, לרקוח בכישרון רב בין ציטוטי המרואיין לקטעי הצבע שלך, שעמלת עליהם ימים שלמים, ולהקפיד על כל מילה וסימן פיסוק. זה לא משנה. מה שקובע בסוף הוא רק הכותרת - שנותן אותה בכלל מישהו אחר. המהדרין קוראים גם את ה״ליד״, אותו ציטוט מתוך הכתבה שמובלט בתוכה בפונטים מוגדלים. והכל נובע, כמובן, מסבלנותנו ההולכת ומצטמצמת של הקורא. למי יש זמן וכוח לקרוא כתבה שלמה, כשאפשר לקבל את התמצית בכמה שורות.

אבל נדמה לי שבהשוואה לשיח שמתנהל פה בתקופה האחרונה, הכותרות של פעם נראות כמו פואמה אינסופית של ביאליק. בהחלטה קולקטיבית, הכוללת שמאלנים, ימנים, אשכנזים, מזרחים, אינטלקטואלים ותגרנים, נקבע כי אין יותר טעם לקונספט המיושן, שבו ממש מסבירים דברים לעומק, תוך מתן פרטים עובדתיים ותמונה מורכבת. במקום זה, קבלו את הקונספט החדש: ריכוז כל הסיפור אל תוך משפט אחד, ורצוי בן ארבע מילים גג. ע״ע ״ההצגה שכתב מחבל פלסטיני״ או ״הסרט על יגאל עמיר״.

איזה כיף. כל כך פשוט. חוסך אינספור אינפורמציות מעיקות, ולא פחות חשוב - גם התלבטויות מוסריות. הצגה שכתב מחבל? להשמיד. סרט על יגאל עמיר? לאבד. אלא מה? בדרך נשמטים כמה פרטים קטנים, שלו הייתם יודעים אותם יכול להיות שדעתכם על כל הנושא הייתה משתנה. או לפחות מאותגרת.

סתם דוגמה: ״ההצגה שכתב מחבל פלסטיני״ לא נכתבה בכלל על ידו, אלא בידי הבמאי, בהשראת דברים שכתב. אותו מחבל הורשע בסיוע לרצח (עבירה חמורה כשלעצמה), אבל בניגוד למחבלים אחרים הוא הכחיש את מעורבותו במקרה, מגנה טרור ומטיף לדו-קיום.

יתרה מזאת, בהצגה עצמה לא מסופר מה הוא עשה והדמות אינה מזדהה כלל בשמו. כל זה עדיין לא אומר, בהכרח, שההצגה ראויה למימון ציבורי. אבל תסכימו איתי שהתמונה מורכבת מזו שהוצגה.

הלאה. ״הסרט על יגאל עמיר״ מתמקד בעיקר ברעייתו של הרוצח, לריסה טרימבובלר-עמיר, ובנוי מראיונות איתה, עם בעלה לשעבר, עם בתה ועם קרובים אחרים שלה. נכון, הוא כולל גם קטעים בהשתתפות עמיר עצמו, כמו זה שבו הוא מקריא לבנו סיפור לפני השינה, אך מציג בעיקר את היומיום של משפחתו ואת המאבק שהיא מנהלת נגד המדינה לגבי תנאי כליאתו. כן, אני יודע. גם זה לא יגרום לכם לפרץ אמפתיה ביחס ליצירה. אבל שוב, התמונה מורכבת יותר מהשורה הקצרצרה.

ואם חשבתם שהשטחת השיח מסתיימת כאן, אתם טועים ומטעים. כשחושבים על זה - למה בכלל להשתמש במילים? גם אם מדובר רק בארבע. כולנו גולשים בפייסבוק, מדיום ויזואלי. אז בואו נפרסם רק תמונות, זה די והותר. הנה דוגמה. למה בדיוק יצא קצפם של אנשי הימין על גילה אלמגור? מישהו זוכר מה אמרה השחקנית הוותיקה בכלל? זה לא משנה. כי בתודעה הקולקטיבית התקבע הצילום שלה שבו היא צועקת לעבר מירי רגב. זהו, זה כל הסיפור. שחקנית מבוגרת ומצליחה, בשר מבשרו של הממסד התרבותי הנוכחי והלבן, קוראת תיגר על שרת התרבות החדשה. נכון, היה שם איזה דיבור על הפריפריה (גם הוא, כמובן, מורכב בהרבה מהדרך שבה הוצג). אבל זה ממש לא רלוונטי. תמונה אחת שווה אלף - או מאה אלף לייקים.

ואני אומר, למה לעצור כאן? למה לבזבז את כל הזמן הפנוי הזה בהצגתן של תמונות שלמות? בואו נעבור לאותות. קודים. אצבע למעלה, אצבע למטה. ממילא עד שנגיב על האות, תגיע כבר הפרשייה המטלטלת החדשה.

אגב, אם כבר מדברים על קיצורים והשטחות, איך קוראים, בשיח הציבורי הנוכחי, למציאות שבה מדינת ישראל מאפשרת ל-200 מתושבי עזה - רק 200 - לבקר ביהודה ושומרון? אפשר לכנות זאת ״מחווה ישראלית לקראת חג הרמדאן״ (על פי הודעת דובר צה״ל). ואפשר גם ״מאז ההתנתקות, תושבי עזה נהנים מעצמאות מוחלטת״. אבל למה להכביר מילים? בואו נקרא לזה ״עזוב אותי, באמא׳שך״, ונעבור לכותרת הבאה. 

על הסכין

1. ובאותו עניין. אחד הדברים הכי טרנדיים בעת האחרונה הוא עצומות אינטרנטיות. זה רץ בטירוף. בעד גילה אלמגור, נגד מירי רגב, בעד חופש הביטוי, נגד ברוני הגז הטבעי וגו'. בחלק מהמקרים מדובר בנושאים שהם באמת ברומו של עולם. אבל ברוח ההשטחה וה-אין כוח, עצם הקונספט הוא עצלני. במקום לצאת לרחוב ולמחות, כל מה שנדרש הוא לעשות לייק. וזאת, בערך, גם ההשפעה.

2. ״רופאה במערב״ של הילה רוח הוא אחד האלבומים הכי משמחים ששמעתי בתקופה האחרונה. לא מפני שהוא מכיל מוזיקה אירית עולצת (לא ממש), אלא בזכות הכישרון. רוח היא רוקרית אינטליגנטית, שיש לה היכולת הנדירה הזו של החלפת זהויות משיר לשיר, וכל זהות נשמעת אותנטית לגמרי. רכה, סוערת, צינית, רגשנית. הכל הולך, והולך יפה. אלבום מצוין.