את ה”זץ” הזה חטף סא”ל במילואים אילן גריבי במהלך עוד דיון צבאי טרחני ומשעמם. סימה, קצינה בכירה שהשתתפה באותו דיון, ניצלה את הזמן האבוד והחלה לקרוע מסמכים לשלל חתיכות נייר קטנות. על השולחן המשרדי החלו לצמוח ערמות בגבהים שונים של פיסות נייר וגריבי, שנזכר בתחביב ישן, הבין שגם הוא יכול לנצל את הזמן. אבל במקום לגזור ולחתוך ולערום נייר, גריבי מעדיף לקפל אותו.
גריבי נשבה בילדותו בחוקים הפשוטים של קסם קיפולי הנייר. אבל בכיתה ו', אחרי שמיצה את הדוגמאות שמצא בספרי האוריגמי הבודדים שמצא אז, התחביב נשכח. רק בשנת 1996, כשיצא מטעם הצבא לסינגפור ונחשף שם לספרים על אוריגמי, גריבי חזר לקפל, הפעם דגמים מתקדמים יותר.
לקראת שיחרורו בשנת 2009, במקום למסלול הטבעי והמתבקש בתעשייה הביטחונית, גריבי בחר לשחרר את הנשמה ופנה לקיפולי הנייר. “אוריגמי כתחום אמנותי הוא מאוד מיוחד. אומנם יש בו משהו כביכול נורא מוגבל וצר אבל דווקא האילוץ מאפשר להמציא דברים מדהימים. אומנות האוריגמי היא הרבה מעבר לריבוע נייר". פוסק גריבי.
התחביב הפך לאובססיה ובהמשך לעיסוק, וכיום גריבי הוא יושב ראש ארגון אומני האוריגמי בישראל, והוא פועל לפיתוח האומנות המשלבת כישורים כמו קשר עין, קואורדינציה, ריכוז, סבלנות, דיוק ומשמעת. בימים אלה הוא משתתף בתערוכה קבוצתית של טובי אומני האוריגמי המקומיים, ‘קיפול בריבוע: אוריגמי ישראלי’, המוצגת בגלריית המשכן בית מאירוב, במסגרת העונה הישראלית לעיצוב בחולון. התערוכה, מציעה תמונת מצב עכשווית ורחבה של העשייה בישראל, וכוללת מנעד רחב של עבודות - פסלים אקספרסיביים, דמויות מורכבות, צורות גיאומטריות, תכשיטים וגופי תאורה מעוצבים, לצד דגמים הבוחנים את אפשרויות הקיפול הגיאומטרי בחומרים נוספים, כמו מתכת, עץ, עור, ואפילו בטון.
גיל המשתתפים בתערוכה, אותה אצר ד”ר סעדיה שטרנברג, נע מגיל 16 ועד 80 פלוס. שטרנברג אצר גם את התערוכה הבינלאומית הראשונה לאוריגמי שהתקיימה בישראל בשנת 2007 במוזיאון טיקוטין בחיפה. הוא עוסק באוריגמי מאז ילדותו בירושלים של שנות ה- 70, וכיום הוא חוקר את האפשרויות האקספרסיביות הטמונות בקיפולי נייר, בעיקר דרך פיסול של פנים באוריגמי.
מציג נוסף המשתתף בתערוכה, האדריכל לשעבר הרמן מריאנו, עוסק בקיפולי נייר מעל 50 שנה ואת המוניטין הבינלאומי שלו בתחום הוא רכש מקיפולי דגמי חיות.
לאמנות האוריגמי (ביפנית: אורי=קיפול, קאמי=נייר) משמעות עמוקה בתרבות ובמסורת היפנית והסינית, והיא אף התפשטה למערב ורבים נשבו באסתטיקה שלה. עם השנים, שיטות הקיפול השתכללו, סגנונות חדשים של קיפולי נייר מומצאים תדיר, והאומנות המשלבת יצירתיות, דיוק ואתגרים טכניים, משמשת גם ככלי חינוכי.
למרות שבארץ אוריגמי עדיין נתפס כמשחק לילדים, האוריגמי נוגע גם בכיוון המתימטי, ומה שנראה בהתחלה כתחום מוגבל, מצטייר בתערוכה כאמנות רחבת יריעה.
“שלא כמו בציור, פיסול או כתיבה, פה ניתן לחזור אחורה ואם תפתח קיפול חזרה תקבל נייר מופלא", מתמצת גריבי. החוקים פשוטים למדי - אין חיתוך, אין הדבקה ולרוב מתחילים בפיסות נייר ריבועיות אותן מקפלים לצורות המתבקשות.
יש גם דגמים עם קפלים מורכבים יותר, טסליישן (גריבי חידש להם מילה בעברית: ’מחזוריגמי’) בהם העיצוב הבסיסי חוזר על עצמו פעמים רבות.
כמובן שעבור רוב העוסקים בו, אוריגמי הוא תחביב. אבל יש אומנים, וגריבי אחד מהם, שמנסים להתפרנס ממנו. “בהתחלה היה לי מודל כלכלי שהתבסס על נשים עשירות מקיסריה שיבואו ללמוד אצלי אוריגמי, אבל זה לא קרה,” משחזר גריבי בחיוך. יחד עם זאת הוא כן מצליח להציג בעולם בתערוכות חשובות. גריבי גם משלב אפליקציות של אוריגמי בעיצוב של תכשיטים ועבודות מכסף, פליז ועץ, ושל גופי תאורה. “מי שמתעסק בזה צריך להיות טיפוס שאין לו בעיה להיות תחת הסטריאוטיפ של מישהו שמשחק משחקי ילדים ומקפל נייר, כי הוא באמת צריך להיות כזה וגם ליהנות מכך. זה כל כך מקסים בפשטות שלו, שאתה פשוט לא יכול שלא לחייך", מבטיח גריבי.
22.8, גלריית המשכן, בית מאירוב בחולון