כנרת שלה: הבמאית שמחזירה לחיים מחזה של אלתרמן משנת 1961

"בעיני זהו מחזה רלוונטי ובו המקורות שעליהם אני נשענת", מוסיפה גולדברג. "כשאני חושבת מה קרה מ-1912, השנה שבה מתרחשת העלילה, אני מנסה לחשוב איך סטינו לגמרי מהמסלול. אם היום אנחנו חיים בתרבות של שפע, הכל לטובת האישי והפרטי, במחזה קורה בדיוק ההפך, כשאחד מגיבוריו מתלונן שלא מספיק קשה בקיבוץ שהם מקימים. את זה חשוב להציג כעת, כשכל אחד עושה לביתו וכל הערכים של חברות וראיית הזולת התפוררו כליל. בסופו של דבר, יש בי קנאה בחלוצים שבמחזה, עם האידיאולוגיה שבשמה הם פעלו".

"אלתרמן, יחד עם לאה גולדברג, הוא המשורר האהוב עלי וההתמודדות עם הסגנון שלו היא משהו שלומדים ממנו, עם השפה העשירה והציורית, שיש בה הרבה רבדים שזורקים אותך להרבה אסוסיאציות. הוא היה משורר חכם, שבכל משפט שלו אתה מוצא אלפי שכבות".
 

כשמעיפים מבט למחזות שביימה גולדברג בתיאטרון הרפרטוארי – "תהילה", "אדם לא מת סתם", "האדרת", "המאהב", "מסעות אודיסאוס","אבא גוריו" וכעת, "כנרת כנרת" – ניכרת הישענות על הקלאסיקה שהופכת לבסיס הטומן בחובו, לדעתה, את "הדי.אן.איי האנושי ומדבר אל הנפש שלנו בכל זמן".

ההצגות של גולדברג משלבות מציאות ודמיון, כשלדבריה היא ככה גם בחיי היומיום, "כשחפצים מדברים אלי כאילו הם אנושיים".

כאן מוסיפה גולדברג מימד שהשפיע עליה: "באתי לתיאטרון מהאמנות הפלסטית. ציירתי, פיסלתי, צילמתי. עד היום מוזיאונים וגלריות הם המקומות שאני הכי מתרגשת בהם. יש לכך ביטוי בהצגות שאני מביימת, עם השימוש בחפצים ובבובות".

גולדברג (38), בתם של בעלי חנות רהיטים, גדלה בחדרה באווירה אמנותית. "עוד הספקתי לחוות מקום ירוק, עם פרדסים ועם המון חברים, שונה מהעיר הפרובינציאלית של היום, עם כל העליות שנקלטו בה", היא מציינת. כמו רבים מבני עירה למדה בקונסרבטוריון של אוטו גרוניך, אביו של שלמה גרוניך, איתו סגרה מעגל כשהלחין את המוזיקה להצגת "המאהב" שביימה בהבימה. גולדברג ניגנה בחליל צד וציירה, "אבל כמי שהייתה בקבוצה של חובבי תיאטרון, ידעתי כבר מהיסודי שארצה ללמוד בימוי תיאטרון".

"בכל משפט אתה מוצא אלפי שכבות" מתוך ההצגה כנרת. צילום: יח"צ

לא משחק?

"ניסיתי והשתכנעתי שזה לא מתאים לי. העדפתי לברוא את הדברים בעצמי. הייתי אובססיבית בכיוון הזה. ישר מהצבא הגעתי לחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב, שם נרקם המפגש שלי עם שחר פנקס. אם בשנה הראשונה לא התחברנו, זה קרה בשנה השנייה. כשהגיעה איזו הפקה מאנגליה, רק את שחר עניין ללכת איתי. אז גילינו שהעולם התיאטרוני שלנו מאוד דומה. התחלנו לעבוד על מחזה ונהיינו חברות, בעצם כמעט כמו אחיות, כשכל אחת מאיתנו מכבדת את חלקה של חברתה ביצירה".

"אנחנו נותנות זו לזו את הספייס, אבל כל אחת מאיתנו היא גם המבקרת הכי קשה של השנייה, תוך כדי שיתוף פעולה יצירתי".

"בטח שיש ריבים. בלי ריבים זה לא הולך, אבל היצירתיות והחברות נשמרות, כשאני לא נכנסת לכתיבה שלה, ושחר לא מתערבת בבימוי שלי, הגם שיש לה כישורי בימוי משלה".
 

כשהשתיים התגלו לפני 3 שנים בהצגה העגנונית עטורת השבחים "תהילה", נראה היה שהן פרצו משום מקום, אבל היה עליהן לחרוש ולקצור במשך 7 שנים בשדות הפרינג', עד שזכו להגיע לארץ המובטחת. "אני מאמינה בעבודה יסודית, ורק הרווחנו מהדרך המאוד מחשלת שעברנו בפרינג', שם צריך הרבה תעצומות נפש כדי להתגבר על הקשיים", אומרת גולדברג, שבתקופה ההיא חלטרה לפרנסתה משימות הפקתיות בתוכניות ריאליטי בטלוויזיה.

אם פונקתן עד כה בביקורות ושרו לכן שירי הלל, זה לא היה כך בתגובות להצגת "אבא גוריו", שיצרתן להבימה.
 

"נוצרו רעשי רקע", היא מעירה וצוחקת. "אני רואה בכך חלק מהדרך וצריך לקחת את הדברים בפרופורציה. כלומר, לא רק את הביקורות, אלא גם את תגובות הקהל, שאחריהן אני עוקבת בעניין ומהן אני לומדת. שום דבר לא מובן מאליו. שחר ואני מאוד ביקורתיות כלפי מה שאנחנו עושות".

"קודם כל עלי לעבור הצגה פרטית, בלידה הראשונה שלי בקרוב. אחרי זה נעבוד בהבימה על 'סיפור פשוט' מאת עגנון".

מה שיהיה לגביכן סגירת מעגל, כשתעלו את ההצגה 37 שנה אחרי יוסי יזרעאלי, המורה הנערץ שלכן בחוג לתיאטרון.

"הגרסה שלנו תהיה בוודאי שונה לצד ההערכה שלנו ליוסי כמורה דגול, שהמון ממה שאני יודעת על תיאטרון, למדתי ממנו".

"בוודאי נרצה להגיע לניהול אמנותי של תיאטרון".

מילה אחרונה לגבי סערת התרבות של שרת התרבות החדשה של המדינה?

"אוי (נאנחת), זה נושא מאוד כאוב. על השרה רגב להבין שבלי ביקורת לא נתקדם לשום מקום ונצטמצם לכלום. את מה שקרה, אני רואה כוויכוח שיצא מכלל שליטה".

"לא רק באריאל. מבחינתי שיציגו אותו בכל מקום. אבל קודם יש להירגע ולדעת להקשיב גם לדעות מנוגדות".