הצלמת פסי גירש נולדה בגרמניה ב־1954, עלתה ארצה ב־1968 וכיום חיה ויוצרת בתל אביב.
בצעירותה למדה אצל הפסל רודי להמן, השתלמה באקדמיה לאמנויות יפות במינכן ולמדה במחלקה לצילום במדרשה. בהמשך לימדה צילום בוויצ״ו צרפת, בקאמרה אובסקורה בתל אביב והחל מ־1992 היא מרצה באוניברסיטת חיפה. גירש הציגה בתערוכות, בגלריות ובמוזיאונים בארץ ובעולם, הוציאה קטלוגים וספרים ופרסמה מאמרים בכתבי עת נחשבים. עבודותיה נמצאות באוספים ציבוריים ופרטיים ברחבי העולם. העבודות בתערוכת היחיד של גירש, שמוצגת במוזיאון פרטי פרסלר, עוסקות בכאב קולקטיבי מתמשך. העבודות מציגות מצבים קיצוניים שנוצרו מנקודת מבטה הייחודית, כבת לדור שני של ניצולי שואה, שנאלצת ליישב בתוכה את הקונפליקט בין קורבן ותוקפן. בתה, השחקנית קאיפו כהן, היא כוכבת הסרט הישראלי ״הקיץ של אביה״.
הבת קאיפו כהן. צילום: פסי גירש
האם היום, לאור גילך וניסיונך, ישנן יצירות מוקדמות שלך שהיית שבה אליהן ומשנה או גונזת?
״הלוואי שהיה לי הכוח, העצבים וכוח הרצון להמשיך בסדרה שהוצגה במוזיאון פרטי פרסלר. אף על פי שבסך הכל אני מרגישה שלמה עם העבודות ההן, מרוצה ואף קצת גאה בהן, יש כמה צילומים פחות טובים, שבמבט לאחור אפשר לוותר עליהם.
התמונות צולמו מתוך חזיונות שראיתי בדמיוני, מתוך שיקולים אינטואיטיביים, בלי להסתכל ימינה או שמאלה, בלי להבין בזמן מה אני עושה ולמה. כל הטיולים האלה -ואני לא טיפוס שאוהב לנסוע ולטייל - שאבו ממני כוחות ואנרגיות ומתח, שעד היום איני יודעת מאיפה הבאתי אותם. אני מרגישה שזה הכתב שלי, רשום בעיפרון; צורך שהשתלט עלי ללא שום חגיגיות, כצינור פחם המסנן דרכו אלי. מחשבות שמתגבשות לצורה. בדיעבד הייתי לומדת על עצמי דרך הצילומים שלי איך להיות יותר מודעת לעצמי. בעיני זאת סדרה קצת אוטיסטית וככה אני מרגישה לגביה עד עכשיו״.
גירש מאמינה שאפשר ללמוד הרבה על נפשו של האמן דרך התבוננות בעבודותיו ורישומיו, ומאמינה שדרך נפשו ניתן גם להבין את האמנות שלו. כמורה לאמנות, היא גם לא חוסכת שבטה מהפרקטיקה של לימוד האמנות הנהוגה כיום בארץ. ״אני לא יוצאת נגד הלימוד התיאורטי של תולדות האמנות״, היא מבהירה, ״אבל אני כן חושבת שלא מספיק מחברים את הביטוי האמנותי עם המצב המדיני, החברתי ובסופו של דבר עם הסיפור האישי של האמן בתקופתו. העניין הוא שזורקים לסטודנטים המון ידע, שולחים אותם לראות הרבה תערוכות והם מושפעים מדי. נראה להם שכל מה שמוצג תחת חותמת של גלריה ובטח מוזיאון הוא ישר מיטב האמנות, כך שגם אין להם מספיק זמן להיות קשובים לעצמם - להסתכל פנימה לתוך עצמם, במקום החוצה. הם פוחדים להיכשל, ומראש לא לוקחים צ׳אנס ומרגישים יותר בטוחים״.
איך את התנקית מהשפעות זרות, אם התנקית?
״גדלתי עד גיל 14 בגרמניה על ברכי האמנות הקלאסית והמודרנית. הלכנו הרבה למוזיאונים ולגלריות. אמי לא הסכימה להכניס טלוויזיה הביתה כדי שלא נהיה חשופים לזוועות העולם. חוץ מטיולים יומיים לפארק, לקחו אותנו מדי פעם לתיאטרון בובות ופעם בשנה, באופן חגיגי, לסרט בקולנוע.לתפיסתי יש השפעות מכל מה שאנחנו חווים ורואים, אך יש חשיבות איך אנו מפנימים את הדברים. מיני השפעות יכולות לצאת בלי שנבין או נשים לב בהתנהגות, בדיבור וגם באמנות. ההשפעות צריכות לקבל פילטרציה לפני שהן יוצאות חזרה לאוויר העולם. לשאלתך, גם אני לא נקייה מהשפעות. נהפוך הוא: אני מושפעת מהמון דברים שמפריעים את שלוות הנפש שלי. אבל היד שלי, בעזרת העיניים, יודעת לרשום רק קו מסוים - הקו שלי״.
אפשר להתפרנס מזה?
״אי אפשר להתפרנס מזה, אבל אפשר למות מזה... וברצינות: אני מתפרנסת מהוראת צילום ומלמדת גם מחול מזרחי, ריקודי בטן, ותרפיה במחול מזרחי״.
באמת? ריקודי בטן?
״כן. בורכתי להבין מאיפה התנועה יוצאת, לדעת לפרק את התנועה, לדמיין אותה ולא רק להעתיק אותה. אני אוהבת לתת מהידע שלי, בריקוד ובצילום, ומרגישה את ההשפעה שלי לאורך הזמן על תלמידי; כאשר מי שסחפה אותי לזה ועד היום עובדת איתי ביחד זאת אחותי הקטנה, שיש לה בית ספר לריקודי בטן זה 20 שנה״.
איך מוצאים פרנסה שתתמוך באמנות ולא תחבל בה?
״הפסל והאמן רודי להמן אמר לפני שנים שאמן צריך מקצוע כדי להתפרנס, ולכן אני מתפרנסת קודם כל מהוראה, והיצירה תמיד במקום האחרון, אחרי הילדה, העבודה ויתר המשפחה, שכוללת גם 15 חתולים. בהמשך למה שרודי אמר: אמן שמתפרנס ממקצוע אחר (ולא מהאמנות שלו), משוחרר למעשה מלמצוא חן בעיני הקהל. עשיית האמנות נעשית חופשייה״.
מפסלת את המציאות
גירש מספרת על טכניקות הצילום שלה, וכיצד המציאות מתערבבת בהן עם אשליה. ״הצילום הישיר שלי משלה את הצופה כבר מאז העבודות המוקדמות שלי שאני עובדת עם פוטושופ״, היא אומרת, ״כשמסתכלים בעבודה שלי, לא בהכרח רואים מה מצולם. ומה שמזהים לאו דווקא קיים בעבודה, בתצלום. ברמה מסוימת, אני משלה את עצמי שאני במונולוג אוטיסטי עם עצמי - עד שבתערוכה, ברגע החשיפה, אנשים מרגישים מחוברים או מרוגשים״.
למה דווקא צילום? מה משך אותך בז׳אנר הזה?
״האמת שהתחלתי דווקא בפיסול, ועסקתי בזה עד אחרי הצבא ואחר כך באקדמיה בגרמניה. רק במדרשה למורי אמנות הבנתי שפיסול פיגורטיבי, איך שפיסלתי עד כה, לא רלוונטי יותר. ואז, בשנה ב', לקחתי שיעור צילום כי היה לי חלון בין שני שיעורי חובה, וגיליתי שבעודי מסתכלת דרך כוונת הראייה אני רואה משהו אחר מאשר כשהסתכלתי בעיניים עירומות, והבנתי דרך המחזה הזה שקשה ונדיר להגיע עם המציאות למצב כזה - כי לפסל עם המציאות זה קשה ומאתגר. היום אני לא אחזיק מצלמה סתם כך, אלא אם כן אני יודעת בדיוק מה אני רוצה לעשות. וכשאני ניגשת לזה, אני בתחושה שאני מפסלת עם המציאות. אני לא מצלמת״.