היא כתבה כדי לא לשכוח, כדי לעבד את החוויה הקשה שעברה, כדי לעזור לנשים אחרות במצבה שיודעות על מה היא מדברת. ״נאנסתי בגיל 8 וחצי על ידי חבורת ילדים ונערים בשכונת יובל גד בגדרה״, מספרת אירית ראב (32), יוצרת המחזה ״הדם זוכר״. ״בעקבות האירוע הכל כך טראומטי הזיכרון הודחק לחלוטין. לפני שנתיים וחצי הייתה לי היזכרות מאוחרת, בעקבות טיפול שאותו התחלתי למטרות אחרות לגמרי. במסגרת הטיפול עלו תחושות וזיכרונות שחוברו יחד לזיכרון האונס. החלטתי להיעזר בתיאטרון כדי לעבד את האונס שעברתי לבמה, אבל גם לנסות ולסייע לשורדות אחרות״.
המחזה ״הדם זוכר״ מספר את סיפורה של ליליאן, קרימינולוגית לסבית צעירה שמעלה הרצאה בנושא ״האונס בישראל - רקע ותמה״, כדי להציב תמרורי אזהרה מפני מפלצות אנושיות שיש להיזהר מפניהן. במהלך ההרצאה עולים קולות שונים מהעבר ומההווה שמערערים את עולמה של ליליאן וגורמים לה לבלבל בין האמיתי לבדיוני. המחזה - שאותו כתבה יחד עם לירון סיני ואלירן מועלם - מורכב מסיפורי אונס שונים, ידועים יותר ופחות, ועלה השבוע לראשונה במרכז הגאה בתל אביב.
את מעלה לראשונה הצגה בנושא לא מדובר - אונס בקהילה הגאה.
״זה נכון, אבל הקהילה מורכבת מנשים וגברים שלא שונים מאף אחד אחר. כמו בקרב הסטרייטים, חלקנו נפגענו מתוקפים ותוקפות שביצעו פשע. אני לא חושבת שאני לסבית בגלל האונס שחוויתי, אין לי שנאה או פחד מגברים בגלל מה שעברתי. אני לסבית כי נולדתי ככה״.
הכל התחיל מריח
ראב, יוצרת, כותבת ומביימת מגיל 16, מעידה שבחלק מההצגות שלה היא מכניסה אלמנטים ביוגרפיים, כדרך לעבד חוויות שעברה. ״התחלתי בדרך התיאטרון בבימת הנוער ברחובות, שבו למדנו משחק, העלינו הצגות ולמדנו על עולם התיאטרון״, היא מספרת. אחר כך למדה בימוי בחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב. בין ההצגות שכתבה וביימה: ״עד מתי יימשך מעגל האימה?״, שזכה במקום הראשון בתחרות משותפת בין הרשות למלחמה בסמים ועיריית רחובות; ״חופשיות״, שעלה בבית ציוני אמריקה ובצוותא; ״עוד שקל אחד אני בהודו״ ו״שטרניסטים״, הצגת מתח אינטראקטיבית שעלתה בבמות שונות ברחבי תל אביב.
ההיזכרות המאוחרת, שכאמור התרחשה אצלה במסגרת טיפול פסיכולוגי, התחילה בריח שעורר את הזיכרון. ״לכל בן אדם זה קורה בצורה אחרת״, היא אומרת. ״אצלי זה התחיל בריח מאוד חזק ואצל אחרים זה יכול להתעורר בצורה אחרת. מה שהייתי ממליצה בכל מקרה הוא לספר, לדבר. אם יש זיכרון שנראה מביך וטיפשי, יכול להיות שהוא באמת ככה, אבל יכול להיות שהוא מכסה משהו אחר לגמרי. אם מתבצעת תקיפה מינית, חלילה, על הסביבה של השורד להקשיב לו, לראות אותו, לתמוך. לא להשתיק ולהתבייש בזה״.
מתוך המחזה "הדם זוכר". צילום: אבי בן זאב, יח"צ
מה עבר עלייך מרגע שנזכרת?
״זו סיטואציה לא פשוטה ודי קשה. זה עדיין ככה, אבל במינון יותר נמוך. בהיזכרות מאוחרת את חווה את הכל שוב ובצורה מבלבלת יותר, כי עד שאת מחברת הכל לכדי זיכרון אחד נרטיבי ומבינה מאיפה הוא מגיע, זה כאוס ויזואלי ותחושתי. אבל תודות לטיפול שאני עוברת, למטפלת המדהימה שלי ולמשפחה התומכת, תהליך ההחלמה נעשה בצורה טובה יותר. אני לא חושבת שאפשר להתגבר על זה לגמרי, הזיכרון תמיד שם״.
העיסוק שלך בנושא לא מחריף את התחושות הקשות?
״אין ספק שלהיחשף לתכנים קשים כמו שיש בהצגה 'הדם זוכר' עלול להעלות שוב את הטראומה. אבל זה היופי בתיאטרון, הוא מאפשר להעלות לבמה את הכאב הכי גדול ולהסתכל עליו אחרת. זה לא מקטין או מגדיל את הטראומה, אלא מאפשר ליוצר לעבד אותה בצורה אחרת, מכילה יותר, מאפשרת יותר. עד כמה שאפשר״.
בתקופה האחרונה יותר ויותר קורבנות תקיפה מינית נחשפות ברשתות החברתיות.
״החברה השתנתה. לא מבחינת האלימות, כי היא תמיד הייתה. אבל אם פעם הטרדות מיניות היו נחשבות נורמטיביות - לצבוט בתחת של מישהי שעברה ברחוב או להשכיב בכוח את הפקידה הפלוגתית - כיום זו חריגה מהנורמה. ולא רק זה, השורד או השו-רדת מעזים יותר להיחשף. הם לא מתביישים במה שנעשה אלא חושפים את מי שתקף אותם ואת העובדה שנעשה פה משהו לא תקין ופלילי. השורדות הללו יקימו צעקה. אף על פי שבתקשורת זה נראה אחרת, אין מספיק חשיפה בחברה הישראלית למקרי אונס. בזכות הרשתות החברתיות, שורדות ושורדים מתחילים להיחשף ולהשמיע את קולן וקולם. האלימות הזו הייתה פה מאז ומתמיד. בתקווה שההצגה תסייע להרעיד את חומת האדישות״.
אבל יכול להיות שאנחנו, כחברה, כבר אדישים לזה?
״אין ספק שכיום סף הגירוי למקרי אלימות עלה ואנשים מתחילים להיות סבילים יותר, בייחוד לאור מה שהם רואים בסרטים ובטלוויזיה. אבל הריבוי בעיסוק בנושא לא מעודד אותו או מוזיל אותו, כי מדובר באנשים בשר ודם, לא בדמויות בדיוניות. אני מאמינה שאף אחד לא רוצה שדבר כזה יקרה לילדים שלו או לבני משפחתו, ועצם ההזדהות הזו עם עוד שם שמוזכר בחדשות או עוד מקרה תקיפה מינית שמוזכר ברשת לא מאפשר לאנשים לבוא ולומר שזה בסדר ולגיטימי. נהפוך הוא. העיסוק בזה גורם לאנשים לפקוח את העיניים ולראות שזה יכול לקרות בכל מקום, לכל אחד, ואנחנו כחברה צריכים לעצור זאת, כמו שאני מנסה לעשות בהצגה״.