אבי, אלכסנדר פן: בתו של המשורר מלווה את העדנה התרבותית לה הוא זוכה

במוסקבה הסתפח פן לחבורת משוררים, שבה בלטו ולדימיר מייקובסקי וסרגיי יסנין. לצד העיסוק בשירה התאגרף במועדון מכבי במוסקבה. הוא ראה בכך אידיאל. ״אני בוקסר לא רק בזירה, אלא גם פייטר בשירי״, העיד על עצמו. כשהמועדון נחשד כדוגל בציונות, נאסר פן ונידון לגירוש לטורקמניסטן, משם הותר לו לעלות ארצה ב-27׳, בהיותו בן 21.

בתחילת דרכו בארץ היה מאמן אגרוף ברחובות ובמקביל עבד בפרדסי משפחת סמילנסקי. ״אלכסנדר היה מאוד מעורה בספורט״, זוכר אותו חתנו ובעלה של סינילגה, ארתור אייזנשרייבר, שהיה אלוף שחייה בבולגריה. ״לא אשכח איך שב-70׳, בהיותו כבר קטוע רגליים, התעקש לצפות אצלנו בנבחרת ברזיל בגמר המונדיאל, כי טלוויזיה לא הייתה לו״.

לדבריה, בבואו ארצה כמעט לא ידע עברית. על כן מדהים לקרוא את ״עדיין - לא!״, שירו הראשון בארץ, שבו כתב לאמור: ״איני יכול את נאקו של אוח/ את השרב אשר אפו חרה/ את החיים על חוד החוח/ לקרוא מולדת-מכורה״. ״זה הודות לביאליק, שפתח בפניו את ביתו״, משוכנעת סינילגה. ״אבא היה הולך אליו ברגל מרחובות לתל אביב ומבלה אצלו את סופי השבוע. בהקדמה לספר שיריו היחיד הקדיש תודה ל׳גדולנו, ח.נ. ביאליק המנוח, שהלעיטני פניני משנה ואגדה והרחיב את ידיעותי ושליטתי בשפה העברית׳״.

ברחובות היה פן מעורב בניסיונות להפקת סרטים עם שותפיו להקמת אולפני ״מולדת״. בעוד שנתן אקסלרוד, לימים במאי יומני כרמל המיתולוגיים, היה הצלם, וירושלים סגל תל אביב, חלוץ התרגום בסרטים® בארץ הציג את עצמו כדירקטור (המפיק), הם מינו את חברם, העולה החדש נטול ההכשרה פן, כרג׳יסור (הבמאי). סרט לא יצא מזה, אבל עלמות חן ששותפו בהרפתקה סיפרו שנים רבות על הנשיקות שבהן תרגל אותן הרג׳יסור יפה התואר.

יום אחד באה לבקרו ברחובות נערה בת 18, שהכיר באחת מגיחותיו לתל אביב כמי שהייתה חברתו של אחד שנהג ל״התבוקסס״ עמו במוסקבה. עד מהרה הייתה הנערה בלה (איזבלה) דון לרעייתו הראשונה של פן בן ה-22. כעבור שנה נולדה בתו הבכורה, שנודעה כמשוררת וכפזמונאית (״כל היונים״) זרובבלה ששונקין.

דון ז׳ואן

האידיליה במשפחת פן הצעירה הייתה קצרת ימים. פן הצטרף בתל אביב לחבורת בוהמיינים. בין שיריו השתזרו שירי זמר שכתב ובהם ״הבו לבנים״, שהלחין מרדכי זעירא (״הבו לבנים/ אין פנאי לעמוד אף רגע/ בנו, הבנאים/ אל פחד ואל יגע״). אבל כמה משירי הזמר היפים ביותר של פן נכתבו הרחק מתל אביב, בשייח' אברק בלב עמק יזרעאל, שם נשבה בקסם הרומנטיקה של ״חבורת הרועים״ של אלכסנדר זייד. ״מעמק לגבעה/ מהר להר/ כענני הסתיו/ גולשים בסדר/ עדרי הצאן״, כתב בשיר ״מעמק לגבעה״, שהלחין נחום נרדי.

״הקשר שלנו עם משפחת זייד נמשך שנים רבות לאחר ההתנקשות בחייו, ב-38', ואת השיר 'אדמה-אדמתי' הוא כתב לזכרו״, מעידה סינילגה. ״לא פעם היינו נוסעים בסופי שבוע לעמק וציפורה, אלמנתו, הייתה באה בעגלה רתומה לסוס לאסוף אותנו מהתחנה בעפולה. היא ומשפחתה היו מבקרים אותנו בתל אביב ומביאים מכל טוב המשק החקלאי״.

ישנן אגדות ולפיהן שם, בעמק, כששחקני הבימה באו להציג בפני החלוצים, הכיר פן, הדון ז׳ואן אהוב הנשים, את חנה רובינא. שמעון פינקל, שחקן הבימה, סיפר בספר שהקדיש לה כיצד הכירו כבר ב-31', כאשר פן וחברו מ״החבר׳ה טרסק״, משה זמירי, עיבדו להבימה את הצגת ״בכור שטן״ מאת ג׳ורג׳ ברנרד שו. ״תקופה זו הייתה מעין אביב חדש בחייה הפרטיים של רובינא״, כתב פינקל. "היא הייתה קורנת אושר, אור ושמחה, כאילו מדלגת על ההרים, מקפצת על הגבעות״.

"היא הייתה קורנת אושר, כאילו מדלגת על ההרים". פן ורובינא. צילום: באדיבות חגית הלפרין, מרכז קיפ, מכון כ"ץ לחקר הספרות העברית אונ' ת"א

בשיא הרומן ביניהם פן ובלה כבר היו גרושים. רובינא כרעה ללדת את בתם, אילנה, בחג האילנות, בט״ו בשבט תרצ״ד, וכל היישוב דאג ליולדת הנערצת בת ה-45, שחייה היו בסכנה. כשסינילגה מדברת על ״דודה חנה״, בורקות עיניה, לא כן כשהיא מתייחסת לאחותה למחצה. ״כל אחד והחבילה שלו״, היא מעירה.

פן ורובינא לא נישאו, אבל נשארו ידידים עד יומו האחרון. כשנפטר, צעדו בראש המלווים בלוויה, שלובות זרוע, הגברת הראשונה של התיאטרון העברי ואלמנתו רחל. את זו פגשה לראשונה אמה של סינילגה (״בת שלגים״), רחל לופטגלס, אחייניתו של תפאורן הבימה, עמנואל לופטגלס, כשעבדה כאחות בבית החולים שבו הייתה רובינא מאושפזת. רחל צלחה בשלום את הפלירטים שלו וסעדה אותו במחלת הסוכרת הקשה שהחריבה את חייו.

״מאז שהייתי ילדה בגן טיפלתי באבא כשהיה חוטף את התקפי הסוכרת שלו״, מעידה סינילגה, בתו היחידה מנישואיו לרחל, שנולדה בשלהי 37'. ״בשובי הביתה מבית הספר הייתי מחממת לו אוכל על הפתילייה. לא אחת הייתי מוצאת אותו על הרצפה כשהוא מחוסר הכרה. ידעתי איך לטפל בו עד שהיה אומר 'סיניג, דיבורנו', כלומר מספיק. כבר מגיל 12 הייתי מזריקה לו גלוקוזה לווריד״.

כשסינילגה מתבקשת להעלות את הזיכרון הראשון שלה מאביה, היא מספרת: ״ביום גשום אחד הוא אסף אותי מגן חוה, שם למדו ילדי הבוהמה, ובין הטיפות קנה לי שמלה טירולית. כשעלינו לאוטובוס קו 6, התברר לו שנגמר הכסף. כששאל במבויש את הנהג אם יוכל לנסוע הביתה עם הילדה, זה השיב 'אדון פן, אתה לא מכיר אותי? אני השכן שלך'״.

אבא מחנך

פן חינך את בתו בסטייל. ממנו למדה לא להפנות את ראשה כששורקים לעברה. ״מי שרוצה אותך, שיבוא הביתה ונראה מיהו״, היה אומר לה במבטאו הרוסי, ולימד אותה ש״גם כאשר תהיי מצוברחת, הקפידי להיות עם חיוך מאוזן לאוזן בצאתך מהבית״. לדבריה, ניבולי פה היו אצלם מחוץ לתחום גם כשהשתכר. אמה חינכה אותה להלך על קצות האצבעות כשהפואט חרז את חרוזיו.

״ככל שהוא היה אדם מאוד חולה ושקוע בכתיבתו, הוא היה אבא נהדר שלא הייתי מחליפה בשום אב אחר״, מתרפקת בתו על זכרו. ״הייתה בינינו אהבה שלא תלויה במילים. יכולנו לשבת זה מול זה שעות בלי לומר מילה״.

בהגיעה לגיל הנעורים, הם התקרבו יותר זה לזה. כשהאם הייתה עסוקה בעבודתה כאחות, נלוותה הבת לא אחת לאביה כשיצא למלא את תפקידו כמבקר תיאטרון. ״הפרמיירות היו מהדברים המקסימים שקרו לי בחיים״, היא מתענגת לספר. ״כשהיינו מגיעים להבימה, נשמרו לו המקומות הקבועים - כיסאות 14 ר־15 בשורה 7. אל תשאל איזה רושם הוא עשה שם, גם אם שעה לא ארוכה קודם לכן היה חצי מת מהמחלה״.

כמשורר, העריכו את פן, אבל הפוליטיקה הרחיקה אותר מהמחנה. בהיותו עדיין שברי ברעיונות המהפכה ברוסיה, הצטרף באביב 35' אל מפלגת ״החוגים המרקסיסטיים״ השמאלנית, ושירתו הפכה מלירית לפוליטית. למראית עין, הוא נהיה משורר מגויס כשהצטרף למק״י, המפלגה הקומוניסטית הישראלית ומונה כעורך המדור הספרותי של ביטאונה, ״קול העם״.

סינילגה מדגישה שאביה לא היה קומוניסט ״מושלם״ ראהד את משוררי תש״ח גם לאחר שאגודת הסופרים החרימה אותר תקופת מה. כשהתבקש לכתוב ל״קול העם״ ליום הולדתו ה-70 של סטלין, סירב. כשזה, ״שמש העמים״ כפי שכרנה, מת, חזר פן על סירובו.

עם כל הסתייגויותיו מאמא רוסיה, המשיך בנסיעותיו אל מעבר למסך הברזל. ב-59' יצא לכינוס חשוב במוסקבה, מלווה בסינילגה, כשרעייתר לא הייתה יכולה להצטרף אליו בשל עבודתה. כמר בנסיעותיו האחרות, חטף שם התקפים של סוכרת ואושפז בין קבלות הפנים החגיגיות. לאחר שהוצע לו להישאר ברוסיה, אמר לבתר ״אם אשאר כאן, תוך חודשיים ימצאו אותי באדמה״.

סינילגה: ״מלחמת ששת הימים ערערה את שארית הקומוניזם שנשארה אצל אבא. פלישת הסובייטים לפראג, בקיץ 68', גמרה אותר. הסיפור עלה לו בבריאות. מבחינתו, זה היה כמר האל שהכזיב והכל נראה לו כקורס לנגד עיניו.