ליאור כלפון במופע עולמי חדש: "בחו"ל אתה מקבל אוסקר ובארץ טחורים"

אנשים מכוונים לירח, אני אומר שיש גם פלוטו״, הסביר השחקן/יוצר/יזם ליאור כלפון כשנפגשנו. ״לכן אני מכוון לפלוטו ומקסימום אגיע לירח. לאנשים יש רעיונות טובים, אבל הם מאחסנים אותם במגירה ונועלים בגלל 200 סיבות. פחד, חוסר ביטחון, האישה, הגיל. תמיד אמרתי שאעשה הכל כדי שהחלום יהפוך למטרה שאני קם ומגשים. יש לי רשימת מטלות מה אני עושה כדי להגיע לשם. אחת, שתיים, שלוש, ארבע. יש רשימות ארוכות, מסטארט-אפ ועד מופע, קלסר מלא״.

פעם חשבתי שיש שני ליאור כלפון. לא קישרתי בין השחקן שעומד מאחורי איצקו המיתולוגי מ״רמזור״ לבין המוח שהביא לנו את ווקה פיפל שמשגע את העולם, או את התיאטרון השחור, שהתחיל בצ׳כיה.

לא יכולתי לדמיין את המשוואה שמחברת בין מוכר בחנות טריקים לבין הכוריאוגרף המצליח עידו תדמור והיוצר אילן עזריאל, שיחד הם יתפרו החל מהשבוע הבא את ״אלומיניום 2.0״, בכורה עולמית למופע שהוא כולו תנועה, סיפור ופנטזיה. הרפתקה שתתחיל ביום שלישי הקרוב במוזיאון תל אביב לאמנות. חמש הופעות, יום אחרי יום. אחרי זה החבורה תנסה שוב לכבוש את העולם.

״אני אוהב כל דבר שהוא יצירה״, כלפון מסביר. ״אני אומנם יותר מוכר בגלל 'הקומדי סטור' או 'רמזור', אבל רוב הזמן שלי מוקדש ליצירה, ממופעים בינלאומיים ועד לסטארט-אפים, פטנטים, ספר ילדים, ציורי ענק, פרויקטים שאנשים לא מכירים. אני נהנה מחציית גבולות. שר לעצמי שירים שכתבתי והלחנתי. זה תמיד היה, מגיל אפס״.

כלפון ב"רמזור". צילום: יח"צ
 

״קם בבוקר ויש לי 16 רעיונות חדשים. זה מעייף בעיקר את אשתי. היא מסכנה. אני קם ואומר ׳את לא מאמינה איזה רעיון״. מספר והיא אומרת ׳מעולה' ואז אין זמן, כי אני עושה איזו הופעה. כמה חודשים אחרי היא מראה לי בעיתון ׳את הרעיון שלך מכרו במאה מיליון דולר'. יש שני סטארטאפים שאנחנו עובדים עליהם כבר שנתיים. זה לא פשוט, זה מאוד מחייב. אתרים, אפליקציות ועד מוצרים אמיתיים״.

״יש את איש הפחד שיושב על כתף אחת ובצד השני יושב האמיץ שאומר ׳מקסימום, מה יקרה?'. הפחד הגדול הוא שבגיל 70 אגיע למצב שבו אקטר ׳איך לא ניסית, חתיכת טמבל?'. עדיף שתיפגע מאהבה משלא תאהב בכלל. הבעיה היא שיש לי 200 חלומות״.

כלפון בן ה-42 גדל בחולון. תמיד הוא בלט. ליצן הכיתה שבי״ב זכה להפיק, לביים ולכתוב את הצגת המחזור. אחרי זה להקה צבאית, שם היה לו אפילו מופע יחיד.

״החוויה שכנראה גרמה לי לרצות לגעת באנשים אחרים הייתה בצבא״, הוא מספר. ״יום אחד היו בקהל 400 קצינים בולגרים. איזה גאון חשב שמערכונים של להקה צבאית מתאימים פה. באיזשהו שלב ריחמתי, הם לא הבינו כלום. התחלתי להקצין את הדמויות. הוספתי סלפסטיק והקהל נשפך. הצלחתי להצחיק 400 בולגרים וזה הזוי. מישהו שהוא לא ישראלי, לא דובר עברית, והצלחתי לגעת בו״.

״יש אנשים שיגידו שההתחלה הייתה קלה. שלושה חודשים אחרי השחרור מהצבא הייתי ב'קומדי סטור', שהייתה בשיאה. החלפתי את צביקה הדר. הייתי במיליון דברים בארץ, הרגשתי בטופ ואז נסעתי ללוס אנג״לס. רציתי להיות קומיקאי שמופיע בסרטים בחו״ל, אבל החוויה האמריקאית הייתה קשה. אתה מגיע למקום שבו כולם מתחילים מאפס, לא משנה איזה כוכב היית. שנתיים וחצי בלוס אנג'לס עשיתי סדנאות קומדיה, למדתי המון, אבל ההתפתחות נעצרה.

״הגעתי לניו יורק ונגמר הכסף. חבר טוב סידר עבודה ב'ביבי קינג', המסעדה המדהימה של הזמר. הייתי מאבטח בכניסה. אני, אחרי 'הקומדי סטור', יושב בחליפה שחורה ועניבה ומשמש כשומר ראש. אם מישהו היה מזהה אותי, הוא היה חושב שזה מערכון. מול אותו מועדון עומד התיאטרון שהעלה את ׳מלך האריות'. כל האווירה של ניו יורק וברודוויי עבדו עלי מאוד חזק. אז יום אחד מצאתי את עצמי יושב ב-12 בלילה בחוץ ומדבר אל העיר. אמרתי ׳אני אחזור לפה עם מופע'. עשר שנים אחרי, ברחוב המקביל, עלה הווקה פיפל במשך שנה וחצי. זכינו בפרס טוני של אוף ברודוויי, ביקורות מטורפות. באתי לאותה נקודה בביבי קינג ולחשתי ׳אמרתי לך'״.

כלפון הוא הבמאי והמפיק של מופע ווקה פיפל שרץ כבר שנים ברחבי העולם בהצלחה מסחררת. אותם חייזרים לבנים שזכו לאינסוף חיקויים ביו־טיוב ולמחווה ב״ארץ נהדרת״.

״מיליון צופים ראו את זה בעולם, שזה מטורף״, כלפון גאה. ״את הווקה פיפל מלמדים באקדמיות למוזיקה באיטליה ובמקסיקו. הם חזרו עכשיו מסיבוב ענק באסיה ואתה רואה קהל עומד על הרגליים ומריע בכל השפות. בצרפת הייתה ההצלחה הכי גדולה. יש שם תוכנית טלוויזיה פופולרית, בהנחיית פטריק סבסטיאן. הווקה התארחו שלוש פעמים. בשלישית הזמינו אותי לשבת ליד המנחה, אז הוא קם על הרגליים, מחא כפיים ודיבר איזה שעה בצרפתית שהלוואי והייתי יודע מה הוא אמר. באותו זמן דוד שלי זיפזפ בישראל וראה אותי עם סבסטיאן. הוא אמר לי ׳נפלתי על הרצפה, לא האמנתי. בן אחי וככה מדברים עליו'״.

מתחילת השנה כלפון עובד עם עידו תדמור על ״אלומיניום״, פרויקט הצינורות המהמם שהחל כבר לפני שנים אצל היוצר והמנהל האמנותי אילן עזריאל. ״הם היו בלחץ שצריך משהו חדש ומהר, אז נכנסתי ברמת הכתיבה, הבימוי והיצירה״, הוא מספר. ״הבאנו את תדמור שהוא בעיני כוריאוגרף בין הטובים בעולם. הוא נתן אינטרפרטציה מדהימה לתנועה ולשימוש בצינורות. אתה שוכח שמדובר בצינור. זה מופע שמיועד לבני אדם באשר הם. נוגע למשהו אוניברסלי״.

 

״עידו אמן בינלאומי שהיה קשה למצוא זמן עבודה איתו. הכרנו ברמה של שלום שלום מהברנז'ה והסתדרנו מדהים. אני מאוהב בו קשות. איש נטול אגו. עשינו גם שיתוף פעולה עם מוזיאון תל אביב לאמנות, שזה לא ׳בוא נשכור איזה אולם'. זה מקום מיוחד. יהיו שם כמה הופעות. ומשם, בתקווה, לצאת לעולם״.

״קטונתי. הרצון הוא לרגש. רצון שהמופע שאני מגיש ישכיח ממך את החיים, העבודה, הבית. תישאב לשעה וחצי לעולם אחר ואני מקווה לחרות לך בעור את התמונות והמילים. שתמיד תזכור את המופע והוא לא יעבור כמו הרבה הופעות ששכחת מהן. תגיד ׳וואו, מדהים״. אני קצת בעייתי בפרפקציוניזם״.

״הלוואי, הייתי באמת עשיר. אני לא חושב על מסחריות וכסף, אני חושב על איזה קטע ייגע במקסיקני, יפני וארגנטינאי. זה כמו לעמוד במרחק של 500 מטר ויש נקודה קטנה שאתה אמור לצלוף עליה. בווקה פיפל ישבתי בברזיל כשרק התחלנו והייתה לי רשימה. כתבתי איפה הקהל יצחק. כל פעם שצחקו סימנתי וי. זה היה מדהים. הצלחתי לצלוף מתי הקהל בברזיל יצחק".

כסף זה מניע?
״יהיה צבוע להגיד שאני לא רוצה לעשות אקזיט מטורף. אני כן. ההבדל היחיד הוא שאני בא ממקום שאולי יישמע קצת פלצני, אבל אני רוצה להחזיר לחברה. יש חבר שאשתו חולה בסרטן והבת חולה והוא צריך רק מיליון דולר כדי להציל אותן. אני מת שיהיה לי את המיליון האלה, ׳קח', ואין לי. אני רוצה להיות במקום שיהיה לי כסף לתת לאנשים שאני מאוד אוהב. כרגע, כשאני לא מיליונר גדול, אני מתנדב ב'משאלת לב'. זו המשקולת שמושכת אותי חזרה למציאות. יש מחקרים מדעיים, אפרופו הגשמת חלומות, שמצאו שילדים שחלומם הוגשם, סיכויי ההחלמה שלהם גדלו משמעותית. יש ילד שהוא פרויקט אישי, קוראים לו יוסף. רצה להיות שוטר. עשינו יום במשטרה. קיבל מדים, לקחו טביעות אצבע, שיטור ימי, מסוק. הילד נראה מדהים, חתיך. באתי לבר המצווה שלו, בכיתי וחיבקתי אותו. לראות אותו זורח, זה שווה הכל״.

כלפון הוא איש משפחה כמו שכתוב בספר. נשוי לרויטל וילנאי, אלופת ישראל בשחייה לשעבר, אב לארבעה - יסמין בת ה־10, מיקה בת ה־8 והתאומים בני ה־3, נוגה ויאיר.

״קרוע על הילדים ברמות קשות״, הוא מודה. ״פספסתי מלא דברים בחו״ל רק בשביל להיות איתם. מאז שהתאומים נולדו אני שם לי כמטרה להיות בבית בחמש. אם אני לא מצליח, אז בארוחת הערב. אשתי אמא מדהימה, לא דומה ללילך מ׳רמזור', לא קשורה אליה. חברה טובה״.

איך זה לגדל תאומים אחרי שתי בנות?
״אתה מצפה לאיזה בולבול קטן שיהיה איתך בעניין אמנויות לחימה, מישהו לסרטי האקשן, אז בא מתוק ובאה איתו עוד חבילה. אחד פלוס אחד, שנגיד לא למבצע כזה? זה שואב. יש רגעים שאתה מתחרפן ולפעמים אתה אומר איזו מתנה מדהימה קיבלתי״.

אולי התאונה ההיא, בתחילת דצמבר 2013, שינתה אצלו משהו בחיבוק הדואג לילדיו. ״שתי הבנות שלי היו איתי ברכב וישבו מאחור״, הוא נזכר. ״זה היה ביום שספי ריבלין נפטר. נסענו לחיפה לבקר את ציפי שביט, חברה טובה שהייתה מאוד קרובה לספי. גשם, חנוכה, כביש רטוב, כל התסריטים הכי הכי. נסעתי בירידה מזכרון יעקב, רכב בא מולי במהירות ונבהלתי. לחצתי על הברקס והרגשתי שהאוטו מסתחרר. פגעתי ברכבים, לצערי היו שם פצועים. אני כואב על זה מאוד. הבנות מאחור ותוך כדי סיבוב אני רואה אותן מבועתות. הייתי פעם במד״א ואני יודע איך דברים כאלה נגמרים. ראיתי את הגלגול הולך ומגיע. אם היינו מתגלגלים על הגג, כנראה לא היינו מדברים היום. למזלנו הענק מישהו למעלה שמר ואחרי שישה סיבובים האוטו נעצר. נס ענק שלא קרה לאף אחד מאיתנו כלום. הייתה ברכת הגומל ובעיקר חשבתי על הילדות.

״יש לי טראומה קשה מנהיגה. במשך תקופה נאבקתי לחזור לכביש ועד היום יש פלאשים. אז אחת הדרכים שבחרתי היא לנסוע ברכבת. מעדיף אותה על פני הנהגים, שיהיו בריאים. אני רואה אנשים שמסמסים תוך כדי נהיגה ואומר ׳כלי רצח'. מצפצף להם שיתעוררו. זה פחד אלוהים כשאתה נוסע עם המשפחה. אתה לא מפחד מהנהיגה שלך, אלא מהם. אתמול נהג משאית עבר באור אדום וחתך אותי. ריבונו של עולם, זו הייתה יכולה להיות תאונה קטלנית״.

״המקורות שלי בבית ספר דתי, משפחה שהייתה דתית ואז הלכה לחילוניות. אבא שלי חזר לדת והתחזק. אני מצאתי את הדרך החוצה. היו שאלות שלא קיבלו תשובות, ולי קשה ללכת עם העדר. מצד שני, אני מאמין שיש משהו, כמו בתאונה, שהגן עלי. קידוש חשוב לי. אני משתדל לשמור מסורת יהודית, את הבסיס לפחות. יותר מיהדות, חשוב שילדי יהיו אנשים טובים״.

כלפון הוא לא סלב קלאסי, כזה שמופיע אצל ״ליאורה״, או בעל מינוי בפתיחות יוקרתיות. הוא אוהב להישאר מחוץ לאור הזרקורים. ״אנטי־סלב״, הוא מגדיר את עצמו. ״לא סובל את המוסד הזה, לא מחפש פרסום. אני נבוך. תבין, כל הקריירה כשחקן וקומיקאי נבעה ממסכות וביישנות. כמה שזה נשמע מפתיע, אני ביישן. בשביל לתקשר הייתי עוטה עלי איזה פרצוף וכולם היו צוחקים. הייתי מרגיש יותר חופשי לדבר מאחורי דמות ונהייתה מזה קריירה. עד היום אני נכנס למסעדה ומעדיף להיות בתוך המשקפיים והכובע. אני כנראה האמן היחיד שצלמים לא מתפרנסים ממנו. לא תראה אותי אומר לצלם ׳צלם אותי יוצא מהמים עם הקוביות'. אדם צריך להיות מוערך על פי היצירה שלו״.

היום זה חלק מהעסק.
״לצערי, העסק השתנה למקום של 15 דקות תהילה. אנשים שואפים להיות מפורסמים בשביל הפרסום. הורים דוחפים את הילדים שלהם להיות מפורסמים. תוכניות ריאליטי קמות כל דקה ואנשים לא מבינים איך אחרי רבע שעה אף אחד לא מתייחס אליהם. אם אין לך משהו להביא כאמן וכיוצר, אתה נעלם. לדעתי, המון כוכבי ריאליטי מסתובבים עם תחושות פסיכולוגיות קשות ולא מטפלים בהם. אני מרחם עליהם״.

״אנחנו כבר תשע שנים שם. יש משהו שקט, כפרי, פרובאנס. מהחלון אני רואה את מבצר שוני והשדות. אחת הסצינות המדהימות שהיו לי כשעברתי לפה - פשוט עבר לידי סוס ברחוב. זו הבריחה מהסלביות והתל אביביות והאקשן״.

אלא שכלפון לא יכול לברוח מהתהילה אחרי ההופעה ב״רמזור״, שזכתה רק לאחרונה בתואר הסדרה הישראלית הטובה בכל הזמנים. איצקו נכנס לפנתיאון.

״אם אני מנסה להסביר את ההצלחה, אז זו הכתיבה המאוד כנה של אדיר מילר״, הוא אומר. ״פשוט גאון בלקחת את המציאות, להכניס לסיר, לערבב טוב עם סיטואציות קומיות. יחד עם רן שריג הם הביאו שלד גאוני של מראה מול הפנים. כל אחד מאיתנו הוא איצקו, או חפר, וכל אחד מכיר מישהו כמו אמיר. זה סיינפלד, זו סדרה על החיים. לא נעשו הרבה כאלו, עם עוקץ ואמירה. זה מתחיל בכתיבה ונמשך בליהוק, שבו את אחרון הניצבים בחרו בפינצטה. התוצאה הסופית - זכינו באמי הבינלאומי״.

״קודם כל, אנחנו רחוקים פיזית. את אדיר אני מכיר מגיל 16. הוא היה בלהקות הנוער בחולון. לאורך הדרך פגשתי אותו. אהלן, חיבוקים. תמיד פרגנו אחד לשני, כך שהחיבור היה קל. את נירו לא הכרתי, אבל הוא איש מקסים עם לב ענק. לא ראיתי מה היה ב׳אח הגדול'. לא רואה טלוויזיה״.

הפרפקציוניזם של כלפון גרם לו לעלות במשקל באופן מטורף כדי לתת לאיצקו את הלוק של אחד שהכל עבר עליו חוץ מרכבת. רק שהיום לא רואים את התוספות, הוא השיל את השומן העודף.

״התחלתי לעלות כמה שיותר במשקל כדי שלאיצקו תהיה כרס אמיתית, ישראלית״, הוא מספר. ״אני טוטלי, אז בחו״ל אתה מקבל על זה אוסקר ובארץ טחורים. רציתי שאיצקו יהיה הדבר הזה שאשתו לא מתייחסת אליו ולא אכפת לו מעצמו. כולנו שם באיזשהו מקום. אכלתי הכל ונהניתי עד גבול מסוים. אני צמחוני, אז היו מתוקים, ואמא שלי טורקייה, אללה יסתור. צמחתי ל־103 קילו והתחלתי להרגיש רע, נגעלתי מעצמי. לא יכולתי להתכופף, היו לי כאבים בגב, נחרתי.

״כשסיימנו את הצילומים אמרתי ׳עכשיו תראו איך אני יורד'. כולם אמרו ׳יאללה, יאללה'. נכנסתי לתהליך שהתחיל מרכיבה על אופניים עד לכניסה לתוכנית עם מאמן אישי ותזונה. אז שואלים ׳אתה לא אוכל?'. אני אוכל כל שעתיים. הורדתי סוכר לבן, קמח לבן, כל השתייה המתוקה. שותה רק מים ומשמונה בערב מפסיק לאכול. אם מגיע יום שישי וחמותי מכינה חלה טעימה, אז אני יכול לרדת גם על שתי פרוסות. פעם הייתי מוריד חמש, וזה ההבדל. שומר על מידה״.