"כל עתידי העולם", זה הטייטל שנבחר למתג את תערוכת הביאנלה העולמית לאמנות ה־56, המתקיימת אחת לשנתיים בוונציה. תשכחו מעתיד אחד לעולמנו - יש כאן עולם ראשון, שני ושלישי – ולכל אחד מהם עתיד שונה. ההפרדה בין העולמות מהדהדת בביאנלה, בין העולם המערבי־אירופי ועולם הפועלים, המהגרים, הפליטים והמנוצלים.



"הנוף הגלובלי שוב מנופץ באנדרלמוסיה, מצולק בשל מהומות אלימות, מבוהל מפני רוחות רפאים של משבר כלכלי ונגיפים מתפשטים, פוליטיקה בדלנית ואסון הומניטרי בלב ים, במדבריות ובגבולות, כשמהגרים, פליטים ועמים נואשים מחפשים מקלט בארצות שהן, לכאורה, רגועות ומשגשגות יותר", מסביר את המציאות אוקווי אנווזור, אוצר הביאנלה. "בכל מקום שאליו נפנה - משבר חדש, אי ודאות והעמקה של חוסר הביטחון לאורך כל אזורי העולם נראים כמזנקים למבטנו". אופטימי הוא לא.

קולות שיעול והקאה


הביאנלה, שנחשבה (ואולי עדיין נחשבת) למקום מפגש והתערבבות של העשירים בין עצמם, מעלה שוב ושוב את רעיונותיו של קארל מרקס, שחילק את חברת בני האדם לבעלי ההון המנצלים והפועלים המנוצלים. מרקס צף ועולה באופן בלתי מכוון בכל עבודה וגם באופן ישיר לחלוטין – כמו במיצג שבו מקריאים את ספרו של מרקס "הקפיטל – ביקורת הכלכלה המדינית" באולם ה"ארנה" המרשים והכמעט כנסייתי.
 
עם הכניסה לתערוכה ב"ג'יארדיני", ועוד לפני שהנחת את עיניך על עבודה אחת, מתפשטת תחושה עגמומית וקשה. קולות שיעול והקאה מהדהדים באולם מעבודת הווידיאו של כריסטיאן בולטנסקי הצרפתי, והבועה שבתוכה שלנו מתנפצת לרסיסים. ה"שקופים" הפכו לחומר ביד היוצר, והאמנות העכשווית שולחת אגרוף לפנים. זה לא תמיד נעים, אבל חשוב.



אוסף של מטענים. "הכותל המערבי או כותל הדמעות"

באולם הראשון ניצב בפנינו קיר ענק עשוי ממזוודות על מזוודות, שנקרא בהקשר ישיר לעם היהודי - "הכותל המערבי או כותל הדמעות", גרסת פביו מאורי האיטלקי. קיר שהוא אוסף של מטענים, זיכרונות ואמונות שנודדות עם כל מהגר בדרך אל הלא נודע. לא במקרה הציב האוצר מול הקיר את העבודה השוודית הנושאת את הכותרת: "כשעקבתי אחרי אור השמש, גיליתי רק את האדמה" - סולם ענק שכמעט מגיע לכיפת התקרה התכולה והמעוטרת, ועומד, בלתי יציב, על גלגלים.
 
בהמשך התערוכה, עץ אדיר שנעקר עם שורשיו; ציוריו של טצויה אישידה היפני, שבהם תלמידים הופכים לכלים מיקרוסקופיים מדעיים ומאבדים את צורתם 
האנושית, בביקורת ברורה על החברה שלו; וצילומי ענק של סדנאות היזע העכשוויות של מפעלים מערביים בסין.

מתפוצץ בפנים 

מנקודת המבט הנשית, בלטה עבודת הווידיאו המופלאה של וואנגשי מוטו הקנייתית, שמציגה אישה שחורה אפריקאית, אולי סמל הדיכוי האולטימטיבי, הסוחבת על גבה כלי בית, שהולכים ומתנפחים וגדלים לכדי בניין שלם שאותו היא סוחבת על יושביו. אם תרצו, את כל העולם המערבי. כשהיא קורסת תחת העומס, האדמה רועדת, היא הופכת לחומר זרחני ואורגני המתחבר לקרקע, ואש וגופרית פורצים מתוך האדמה. המסר המהדהד – זה עוד יתפוצץ לכם בפנים.
 


כלים מיקרוסקופיים. טצויה אישידה היפני

אחרי שמאות אלפי באי הביאנלה חוו את מועקת מעמד הפועלים בתערוכה המרכזית, הם עוברים לביתנים המייצגים כל מדינה ומדינה. אין אדם שלא התפשט לו חיוך על הפרצוף, בלי לדעת למה, כשנכנס לביתן היפני. 

זאת, כנראה, כוחה של אמנות. עבודה דקדקנית ומופלאה יצרה קורי עכביש מחוטי שני, שמהם נתלים מפתחות ישנים ברחבי החדר, שבמרכזו  ניצבת סירה, שגם אותה ממלאים ונשפכים כמים אינספור מפתחות. "המפתחות מקשרים בינינו כבני אדם ביומיום", הסבירה האמנית צ'יהארו שיוטה, "וכך גם הסירה, שמחברת בין עולמות נפרדים". יש תקווה. הביתן הצרפתי כמעט והביא לתקרית דיפלומטית מול הבריטים, מכיוון שהעצים הנעים על גלגלים של סלסט בורסייה בוז'נו חסמו את הכניסה לביתן של הממלכה המאוחדת. גם כאן, בביתן המייצג את המדינה, בחרו בביקורת שמובאת בקריצה בכוחו של ההומור, אולי כקונטרה לתערוכה המרכזית הקודרת.


אין אדם שלא חייך למראה הביתן היפני
 
אצל הצרפתים תוכלו להתרווח על מדרגות הנראות עשויות מבטון, אך למעשה מתאימות את עצמן לגוף ומאפשרות לכם להירגע - בתנאי שתסכימו לשאת את הקולות הצורמניים והתעשייתיים ברקע. תתפלאו לגלות כמה מהמבקרים בביאנלה, בטמפרטורה של אילת ובלחות של תל אביב, יתמכרו לספק־הנאה ספק־כאב ראש הזה.


הביתן הישראלי, מבט מבחוץ
 
הביתן הישראלי, הבולט יש לציין, כוסה כולו ביותר מ-1,000 צמיגים משומשים שחורים, שהובאו מישראל באדיבות האמן ציבי גבע, ויוצרים יחד שכבה אחידה, מרקדים על הגבול שבין אסתטיקה וכיעור. גבע מציג בתערוכה "הארכיאולוגיה של ההווה" את פריטי האספנות לעתיד, שהם ההווה האפרורי שלנו, החוסמים לנו את הנוף בחוץ ומשמשים כחלקים מהבית המוכר. תריסים, אופניים, שקיות ניילון וטלוויזיה – כולם נדחסים מאחורי סורגים. פריטים שהם כל כך ישראליים, עד כדי השתלטות על הזהות שלנו. עליהם, על ההווה שלנו, אנחנו שומרים בקנאות.


"ארכיאולוגיה של ההווה". ציבי גבע בביתן הישראלי

האמנות העכשווית לא נשארת מאחור בגל הריאליטי המאפיין כל כך את תקופתנו. היא בוחרת לצאת מתוך עצמה, ולהביא אמירה חברתית נוקבת, מעוררת מחשבה.
 
אי אפשר להתעלם מהדיסוננס בין האמנות העכשווית המוצגת בביאנלה, הקשה והבוטה, ובין אמנות הרנסנס, היפה והאסתטית, המציפה את ונציה ועולה על גדותיה. העולם שלנו השתנה. סכין נתקעת בגבה של בת 16 על שער העיתון, תיעוד של אנשים נדרסים ונרצחים, עוד ידיעה על מאות מהגרים מאפריקה שטבעו על ספינה בתקווה לחיים טובים יותר, ועורפי ראשים שרוצים להשיב את העולם לימי הביניים.

אולי זה בדיוק הזמן לרנסנס. 

תערוכת ה"ביאנלה" לאמנות ה־56 בוונציה, איטליה, פתוחה עד 22.11.15